... ספק אם מבריח הגבול ייחס חשיבות כל שהיא לסיפור האגדה ולמוסר ההשכל הברור שלה. לא חלפה יממה אחת ובהגיעם לקצהו העליון של שביל תלול במיוחד, מצוקים זקופים מצידו האחד ותהום רבה מצדו האחר פנה לחוֹסֶה מרגוליס ותבע ממנו להעביר לרשותו את תיבת המשא שלו המכילה את רכושו. ולא – ישאיר אותו במקום שְכוּח-אֵל זה ללא דרך וללא מוצא, למות ברעב ובכפן.
חוֹסֶה מרגוליס הבין היטב שהסגרת הרכוש לידיו החמדניות של מבריח הגבול תהווה אך ורק שלב ראשון. תחילה ייטול את רכושו ולאחר מכן ייטול את חייו ואת חיי בני ביתו. במפח נפש תהה האם האל הכול יכול שעזר לו להימלט בעור שיניו מהאינקוויזיציה עזבו עכשיו לסוּף מן העולם בגין אשמאי רודף בצע? בייאושו נשא עיניו אל ההרים הנישאים סביב לו, מניין יבוא עֶזְרוֹ? נסער וחרד התפלל לעזרת אלוהיו: "ממעמקים קראתיך יה, חזקני אך הפעם"
ולשם נְתַנֶה תוקף שלח את ידו לכנף בגדו, שלף את שופרו ותקע בו תקיעת גדולה, תקיעת ייאוש ותפילה לעזרה.
הַפִּרְדָה נושאת המשא, לא היטיבה להבחין בין "תרועה" לבין "שברים". אבל מקול השופר המהלך אימים - נבעתה ובעטה. וכפי שהתברר לְאַלְתַּר: הייתה זאת בְּעִיטָה בְּעִיתָּהּ!
מן המפורסמות הוא שאין הַפִּרְדָה יכולה להעמיד ולדות וצאצאים. כנגד זה ירשה מאבותיה הסוסים ואמהותיה האתונות כושר שרירי רגליים מדהימים בכוחם. מבריח הגבול החמדן ורודף הבצע נוכח בכך באורח אישי. בעיטת שתי רגליו האחוריות של הַפִּרְדָה שילחה אותו בתנופה אל מעבר לצוק, וצעקת המוות שלו עלתה השמימה, התאיידה ואבדה בתהום הנשייה, בעת שגופתו צללה מטה אל קרקעית המצוק.
העגורים לא המתינו. הם הגשימו את הצדק האלוהי הצפוי מהם מִינֵה וּבֵיה!
התדהמה על פניו של חוסה בראותו את המבריח מתעופף אל מותו, התחלפה בדאגה ובבהלה. ושמחתו על ההצלה המופלאה הפכה לחרדה עמוקה. בנו הצעיר, מנואל רכן שפוף על עקביו והליט את ראשו בכפות ידיו. מבעד לאצבעותיו זלגו טיפות דם.
בה בעת שהַפִּרְדָה הביאה רווח והצלה ברגליה האחוריות, גרמה לאסון ברגליה הקדמיות. כאשר נרתעה בבהלה לאחור למשמע תרועת השופר, לא זו בלבד שבעטה ברגליה, אלא גם הניפה את ראשה בבעתה כלפי מעלה ואבזם המתכת במושכות הראש שלה פגע באחת מרגליה הקדמיות של הַפִּרְדָה, ומשם - היישר לעינו של מנואל. המכה הייתה כה חמורה וקשה עד כי העין נעקרה כליל מארובתה.