...לאחר שנים של חיים מיום ליום, של פתיחת יומן וביצוע מטלות שונות - בין אם נקבעו אישית בין אם על-ידי אחרים, החליטה שהגיע הזמן לעזוב. היא צעירה אל האגף הניצב לה. בדרכה ראתה עצמה קונה כרטיס-טיסה כדי להסתובב בעולם. אמנם כבר איננה ילדה, אבל מה שטוב לצעירים - טוב גם לה...
...אני מחליטה לדבר עם הוריי. טלפון לגן עדן.
ראשון מרים אבא, שעזב אותי אחרון, אבל אני מבקשת לדבר עם אימא-דינה. היא אומרת לי שמתים רק פעם אחת, שלא אפחד ושלא אוהב את עצמי יותר מדי. "ודרך אגב", היא אומרת, "אל תמהרי להגיע לכאן - ממש לא מעניין פה. תשתעממי". ובצרפתית היא מוסיפה ש"החיים הם חתיכת חרא, בכל יום אוכלים מעט. מה שהיה הוא שיהיה".
היא מחזירה אותי לאבא, והוא שואל אם אני רוצה עכשיו את אימא הודס.
אני משיבה בחיוב והוא מוסר לה את הטלפון.
אימא הדסה לא מדברת בכלל. אני שומעת את הנשימות שלה. "תעשי מה שצריך, ותנשכי את השפתיים, ככה יכאב פחות". היא נושמת ללא קול, כי מיתרי הקול שלה נכוו.
לבסוף, לא דיברתי עם אבא. הוא היה צריך ללכת למועדון הפנסיונרים.
"היו לאמא שלך שני בנים ובעל, ´משהו-משהו´", סיפרה לי מירה´לה.
"אז בסוף הודס בכל זאת הצליחה, ויש לה שני ילדים חיים, ונכדים", אמרה אידה.
פתאום הבנתי שהייתי חלק מההצלחה, מהתוכנית להמשיך למרות הכול.
באוגוסט 1952 התאבדה אמי בבליעת חומצת מלח.
וכן, מאימא הודס, שנקראה באופן רשמי הדסה, עברתי ליד אימא-דינה, כשביניהן מפרידה שנה אחת בבית היתומים "גאולה" שבחיפה, זמן מספיק כדי להודות לגורל ששיפר את חיי.
אתי בן זיו, יועצת ארגונית, נולדה ברומא, גדלה בקריית חיים המשיכה לחיפה ולתל אביב, כיום חיה בנתניה. מלווה יועצים ומנהלים בכירים בארץ ובחו"ל, מלמדת באוניברסיטת חיפה, ובמסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון.
פריכיות אורז הוא ספרה הראשון הרואה אור, וכולל סיפורים מגוונים, חדים וחושפניים, היוצרים הזדהות מלאה וגעגוע.