"שנים היה כל אחד מאתנו חייב להילחם כדי להישאר בחיים. כשמצאנו את דרכנו חזרה לעולם של שפיות ולא הוכרחנו יותר לשקר, לרמות ולגנוב כדי להישאר בחיים, הייתה לנו הרגשה טובה ונקייה, שאנו מסוגלים לפעול למען אידיאל כלשהו, הגדול יותר מאתנו. מצאנו משמעות חדשה להמשך קיומנו האישי".
בדברים אלה של יצחק דיכטר, שהיה מנהל בית הספר בבית הילדים ברוזנהיים, מתמצית השפעתם המכרעת של בתי הילדים על חייהם של ילדי שארית הפליטה. עיקרו של הסיפור מתרחש באיזור הכיבוש האמריקני בבווריה, שם הוקמו רוב בתי הילדים, שאליהם הובאו, לאחר מסעות נדודים חוצי גבולות, כ-5,000 ילדים, רובם מפולין ומהונגריה וחלקם הגדול יתומים מאב ומאם. המדריכים שקיבצו וליוו אותם היו צעירים בוגרי תנועות הנוער וניצולי שואה אף הם, ולא תהא זו הפרזה לומר שבעבורם ובעבור הילדים היו בתי הילדים גשר אל החיים. האווירה הארץ-ישראלית החלוצית ששרתה בביתם, בהשראתם של המדריכים ושל השליחים מארץ-ישראל, עיצבה את חייהם של הילדים והעניקה להם תוכן ומשמעות.
המחברת מתחקה בספר הזה - בעזרת מחקרים, מסמכים ארכיוניים וראיונות אישיים - אחר הדרך שעשו המדריכים וחניכיהם מרגע השחרור מהנאצים ועד לעלייה לארץ-ישראל: מי היו הצעירים שאספו את הילדים מהרחובות, מהרכבות, מהמנזרים ומהמשפחות הנוצריות ושיכנו אותם ב"קיבוצי הילדים"? עם אילו קשיים התמודדו המדריכים והשליחים מארץ-ישראל? איך השפיעה אווירת הפלגנות בקרב התנועות החלוציות על הנעשה בבתי הילדים? אילו יחסים נרקמו בין כל המעורבים - הילדים, המדריכים והשליחים - ובין הללו לנציגי ארגוני הסעד היהודיים, אונרר"א והצבא האמריקני?
תוך כדי דיון בשאלות האלה מגוללת לפנינו המחברת סיפור שעדיין לא סופר במלואו: סיפורם שלך הילדים שאיבדו את כל עולמם ושל המדריכים הצעירים- בהם אמה של המחברת - שהתגייסו לעזרתם, היו להם למשענת ובמסירותם הבלתי נלאית מימשו את ההבטחה שהבטיחו להם עוד בתחילת הדרך: לקחת אותם אל ארץ היהודים - ארץ-ישראל.