“אל הספר הזה הגעתי במקרה, כאשר נתקלתי במודעה למסירת הספר "שירת היאותה".בבורותי כי רבה לא התוודעתי אל הספר עד לאותו הרגע, ומשום כך חשתי אל המרשתת ללקט פרטים אודותיו. גיליתי שזהו תרגומו של שאול טשרניחובסקי לספר של הנרי לונגפלואו, העוסק בתרבות האינדיאנית, ואשר פורסם בהוצאת מוריה בברלין בשנת תרפ"ב (1921-2).

אחד הקטעים שהעלתי בחכתי נלקח מתוך "חיים למופת" של יעקב פיכמן, המספר על הקשר בין טשרניחובסקי הצעיר לבין מנדלי מוכר ספרים המבוגר:
"אל מנדלי היה אוהב לבוא ולשמוע את שיחותיו המחוכמות. בזכרונותיו יספר, שהיה נכנס אל דירתו כהיכנס אל היכל...המשורר-העלם אוהב לשבת ולשמוע את הזקן הפיקח, אבל פעמים מטה האמן הזקן את אזנו גם לעלם. במיוחד, כשהוא קורא לפניו פרקים משירת היאותה, שתירגם בימים ההם. על שניהם חביבים ביותר תיאורי הטבע ובעלי-החיים שבשירה זו. ואמנם, באהבה לטבע ולחי היה טשרניחובסקי חברו של מנדלי; כשם שהיה תלמידו בלשון ובידיעת החיים של העיירה היהודית."

מובן שמיהרתי לצרף אל ספרייתי את "שירת היאותה", שעליו עוד יסופר, אך גם חיפשתי ומצאתי את "חיים למופת".

הספר מיועד לילדים ומספר להם על דמויות שהכותב, יעקב פיכמן, רואה בהן דמויות מופת: הרצל, ביאליק, טשרניחובסקי, שלום עליכם, בוקי בן יגלי, רש"י ועוד. לחלקם התוודע פיכמן באופן אישי, וחלקם היוו עבורו דמויות מופת בהיותו ילד. יש בין הדמויות כאלה שמצאתי מעניינות יותר, ואילו אחרות מעניינות פחות, ולעיתים נראה שפיכמן גולש לאידאליזציה מוגזמת שלהן, אך באופן כללי הדמויות מתוארות באופן חי ומעניין ובשפה עשירה (שרוב הילדים בני זמננו כנראה לא יבינו), תוך שילוב מאורעות מחייו של המחבר והבעת רגשותיו. הסיפורים נסבים סביב חיי היהודים בגולה ומתוארים בהם העוני החומרי לעומת העושר הרוחני; הישיבה כמקום לימוד והתעלות, לעומת היותה מפלט מפני הרעב, ולעיתים אף מקום חונק ומדכא. בסיפורים מובע לעיתים קרובות הקונפליקט בין הלימודים התורניים וההשכלה. בעיקר מתרכז פיכמן בתיאור עולמם של הסופרים, מקורות ההשפעה שלהם והשפעת הסופרים עליו. אציין מספר דוגמאות:

על שלום עליכם: "כמנהגי קראתי גם את סיפוריו באין איש עימי; שם במטמורת-החציר של בית אבא נתיחדתי עם ספריו. וכאשר לא יכולתי להתאפק עם הקריאה ונתתי את קולי בצחוק גדול אשר התגלגל מקצה המטמורת ועד קצה, הזדעדעו התרנגולות והאפרוחים והאוזים ובני האוזים והעגל התחיל מקפץ כמטורף, ואף הסוס הזקן וקר-המזג שלעס את התבן הקצוץ בלא תאבון, הרים את ראשו כשואל: 'לצחוק מה זה עושה ?' "

על י.ל.פרץ: "ביתו של פרץ היה פתוח לפני כל אדם צעיר, שבא לבירת פולין - בין שהיה סופר ובין שאהב את הספרות. יש אנשים שהם מפיצים על סביבותיהם חום ואמונה, ואיש כזה היה פרץ. הוא היה נוח להתלהב, מפני שהחשיב את ההתלהבות. אולי משום כך נכשל לפעמים. לא היתה בו הצלילות של מנדלי, לא היתה מתינות הרוח של אחד העם, רוחו היתה אש אוכלת. אבל זה גם העלה אותו מאוד. הוא האמין שרק בשעה שנפשו עולה באש, היא זוכה לגילוי-יצירה."

על ימיו של ביאליק באודסה: "מיתתו של אחד מתלמידיו גורמת לביטול שיעורו העברי. מדירת הרב יצא, והיה אנוס לדור במרתף לח ואפל. איש לא ידע, כי הוא כבר רעב ללחם - הוא הסתיר את מחסורו גם מרבניצקי וחדל לבוא אליו. ימים שלמים הוא שוכב במרתף וקורא ספרים כדי להסיח דעת מן הרעב המציק לו. דוקא בימים קשים אלה נזדמן לו סיפרו של דוסטוייבסקי 'החטא ועונשו', שבחזיונות-הבלהות שבו יש כדי לדכא גם אדם שבע ומדושן עונג, קל וחומר - צעיר מיואש ומעונה כביאליק."

ציטוט דבריו של בוקי בן יגלי עם שחרורו מבית המדרש בבוברויסק: "חופש, חופש ! האח מה נעימים ומה עזים המה רגשי החופש, ואף כי בלב נער אשר לא יאבה לקבל מרות. היום ניתן לנפשי הכבושה והנלחצה תחת שעבוד עול החסידות שטר שחרורה...הייתי בעיני כנמלט מבית סוהר."”