“איחוי שברים כמשמעות חיים

מהו האדם, שאלו סופרים רבים וניסו להעניק לכך תשובות שונות ומגוונות, כל אחד בדרכו שלו.

טשרניחובסקי, קבע הגדרה נצחית שהשתרשה בתודעה העברית, כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו. עמיהוד גלעד, בספרו מכיתות, מבקש להבין את ההגדרה עצמה. מהי תבנית נוף המולדת, ומהו האופן בו היא פועלת על בני האדם כיחידים?

בכדי לתת מענה לשאלה, גלעד לוקח את דרור גיבור העלילה ובוחן באמצאתו את הנחת היסוד. אנחנו נעקוב אחרי מהלך חייו, מלידתו ועד בגרותו, וננסה להבין, מהם הגורמים שהשפיעו על חייו, כמו ניסוי ספרותי ארוך טווח על אדם אחד, בו השאלה הפילוסופית אמורה לקבל תוקף, האומנם?

דרור ברנר המספר, נולד לתוך המצור בירושלים ב 1948. צלף ירדני ירה לעבר הילד בן הארבעה חודשים שהוחזק בידי אימו, והחטיא כחוט השערה את ראשו, אירוע מכונן לילד שהחל מחול צמוד עם המוות. בילדותו הוא חלה במחלה קשה, שגרמה לאשפזו הממושך בבית חולים, בחלל גדול בו חלקם של הילדים פגשו במלאך המת, מצב שגרם לו חרדת מוות, ולבדידות נוראית.

מול חרדת המוות בת לווייתו של הילד, מציב גלעד את השאלה המתבקשת, מהם חייו?

דרור אוהב את משחקי האור, החודר דרך חור המנעול בארון חדר השינה של הוריו בו הוא מסתתר, ההופך עבורו לפנס קסם המקרין את מראות העולם החיצוני על דופן הארון בצללים מהופכים.

דרור הנמצא במקומות סגורים ואפלים, מחפש נואשות קשר לעולם באמצעות האור, שלא פעם מסמל תקווה, כאור בקצה המנהרה, אך הוא גם תעתוע המעוות את המציאות, שני כוחות ביניהם ינוע דרור.

דרור הוא שכפול של אביו המופנם, המעדיף את אוסף בוליו על בני משפחתו הזנוחים. אשתו טענה שאילו הייתה בול, הוא היה מתעניין בה יותר, כך דרור מצא בספרים עולם משלו, באמצעותו הוא מפליג למרחקים, נותן ביטוי לחלומותיו, מצב שמחבר אותו לסופרים מזרם התודעה, כפרוסט וג'ויס, סופרים שלגביהם הכתיבה היא אודיסיאה נפשית מיוסרת, של אדם ההולך לאיבוד במרחבי הזמן.

דרור ינסה בבגרותו לאסוף את שבריו ולאחות אותם ביצירתו כפסל, הלוקח גוש סלע, מפורר ויוצר שברים באמצעות המפסלת, בכדי ליצור מתוכו שלמות. האם העיסוק בפיסול הדומם והקר הוא החיים, או שהוא למעשה חיקוי החיים, ובכך דרור חושף ואת עצמו לשבר נוסף בחייו. סוגיה פילוסופית העוסקת, בקו התפר החמקמק בין החיים לאמנות, אותה מעמיד גלעד, פילוסוף במקצועו.

האם אהבת חיים יכולה להתבטא בפסל דומם, מתחבטת אהובת הפסל כשהיא אומרת לו, "אני צוללת כעופרת במים אדרים בפסל שלך, שאמור לעלות כפורח מגופי ולהנציח את פגישת האהבה שלנו, את הלבה שפרצה מהרי הגעש של תאוותינו אבל נקרשה ומתה באבן קפואה ומעיקה"(152)

הבעיה של הספר הזה, היא בהחמצת סיפור רגיש ויפה, באופן שגלעד מנסה לספר אותו בצורה קישוטית בניסיון להדגים וירטואוזיות לשונית, ולחבר אותו לזרם התודעה בצורה לעוסה החוזרת על עצמה, בכך הספר דומה ליצירה ברוקית, עמוסה בדימויים וקישוטים, הגורמת לאובדן המהות, הסיפור האנושי, היכולת לגעת בו הופכת לקרה ומנוכרת. האם זאת הייתה כוונת המחבר, אני בספק.

היומרה, לכתוב באופן יוצא דופן, באה לביטוי בבחירת שם הספר, באמצעות מילה נדירה: "מכיתות: שברים ורסיסים של דבר שנשבר" (מילון אבן שושן) באופן שבה מוצגת המילה, וסמוך לה בכריכת הספר הפירוש, היא אומנם מעוררת סקרנות, אך בהמשך, היא בהחלט תואמת את הקונצפט עליו מתעקש הספר, לפיו הקישוט, או הקנקן מאפילים על התוכן.

הספר הזה מזכיר את פעמון הזכוכית של סילביה פלאת, בעוד שאצל פלאת מדובר בדימוי מופלא לתחושת סגירות ומועקה כמצב נפשי, הרי שגלעד מציב פעמון זכוכית ממשי בסיפור שלו, ובכך הוא הופך אתו ללא אנושי, כניסוי מעבדה המתנהל תחת עיניו הבוחנות של חוקר שאפתן. האם הספרות הפכה לפתע לשטח מחקרי המתנהל כמעבדות מחקר קרות ומנוכרות?

אני בחרתי בספר הזה, מכיוון שצפיתי ממנו לאמירה ייחודית, לאופן בו החיים מהווים השראה לאמנות. במקרה של דרור, הבחירה שלו להפוך את שבריו לאמירה אמנותית, היא גם בחירה בחיים. אמירה המבטאת את אידאל האמנות בחייהם של האמנים. גם פה הרגשתי פער בין האידאל הגדול, ליומרה לתרגם אותו לעלילה שלא הצליחה לעמוד בציפיות. אך עדיין מדובר בספר מעניין.”