באישון הלילה ב־ 10 במאי 1996 השתרך טסוונג פאליור, צעיר בן 28 מלאדאק, במורד הרכס הצפון־מזרחי של אוורסט. שני עמיתיו לטיפוס, דוריה מורופ וטסוונג סמאנלה, נשארו מאחור, אולי מתים; כבר כמה שעות לא ראה אותם. ממילא לא היה יכול לעזור להם. הסערה הוטחה בהר בעוצמה קדמונית שכמותה לא חווה פאליור מימיו. הטמפרטורה צנחה למינוס 45 , והקור הקפיא בשר חשוף בתוך דקות. משבי רוח בעוצמה של כ־ 120 קמ"ש פגעו במדרונות הגבוהים ואיימו להשליך את פאליור מהרכס כמו היה קנה קש. הראות היתה אפסית. עולמו הסתיים כמטר לפניו: שלג הסתחרר בפראות לאור האלומה המצהיבה והדועכת של הפנס שעל קסדתו. כמה שעות קודם לכן אזל החמצן של פאליור, וכעת, סובל מהתייבשות ומאפיסת כוחות, הלך ואיבד את השליטה בשריריו והזדחל עקב בצד אגודל. הסיכוי היחיד שלו לשרוד היה אם יגיע למחנה הגבוה, עוד כשלוש מאות מטרים מתחתיו. שם ימתינו לו אחרים עם חמצן ותה לוהט. אם יישאר כאן, מעל גובה 8,500 מטרים ובתנאים כה קשים, נגזר גורלו למות.
פאליור השתייך למשלחת מרשימה בת ארבעים מטפסים שבראשם מוהינדר סינג, קצין במשמר הגבול ההודי־טיבטי ואחד המטפסים ההודים המנוסים ביותר. סינג ייחל להציב את ההודי הראשון על פסגת אוורסט דרך הרכס הצפון־מזרחי האגדי, המסלול שבו נעלמו מאלורי ואירווין ב־ 1924 . כל ניסיונות הטיפוס במסלול זה במשך 36 השנים הבאות לא צלחו. רק ב־ 1960 הצליחה משלחת סינית להעפיל לפסגה דרכו, ומאז העפילו דרכו משלחות ומטפסים רבים. אך כל זה לא גימד במאום את ההישג שלו ייחלו סינג וחברי הקבוצה. במהלך החודשיים שבהם שהו על אוורסט הם התקדמו היטב, כמעט ללא תקלות. לבסוף, בסביבות השעה שש בערב, ב־ 10 במאי, התעורר לחיים מכשיר הקשר של סינג: סמאנלה, פאליור ומורופ דיווחו שהם עומדים על הפסגה. הסופה התקרבה לשיאה, אבל סינג והאחרים, שהתקבצו במחנה הקדמי, פרצו בתרועות. זה הישג אדיר למשלחת שלנו ולארצנו! צעק סינג אל המיקרופון שבידו, בעוד הרוח שואגת ומקערת את דופנות האוהל. עכשיו הוא דחק במטפסים להתחיל ללא דיחוי את דרכם למטה.
בבוקר המחרת התקשרו אל סינג מהמחנה הגבוה (גובהו: 8,320 מטר), והודיעו שהשלושה לא חזרו. החדשות היו קשות, ואם לא די בכך, סינג כבר הספיק לצלצל אל ראש ממשלת הודו, נאראסימה ראו, ולהודיע שהפסגה נכבשה. אך סינג לא אמר נואש. אכן, מאז אמש לא נוצר קשר עם השלישייה, אך עדיין יש סיכוי שאנשיו הצליחו לשרוד את הלילה.
באותו יום, נחוש לעשות משהו, ניגש סינג למאהל היפני במחנה הקדמי. מזג האוויר הוסיף להיות קשה, אך נודע לו ששני מטפסים יפנים, הירושי האנאדה ואיסוקה שיגקאווה, ושלושה שְֶרפֹּות התמקמו במחנה הגבוה, ועמדו לנסות להעפיל לפסגה עוד באותו לילה. המטפסים מקבוצתו של סינג לא יכלו להביא כל תועלת. אלה שחזרו לאוהליהם היו תשושים מהניסיון הכושל לצלוח את הרכס, ונדרשו לפחות יומיים עד שמישהו ממחנה הבסיס הקדמי יוכל להגיע לשלישייה שנעלמה. לסינג לא נותרה ברירה אלא לפנות לראש המשלחת היפנית, קוג'י יאדה, ולבקש את עזרתו; אם אנשיו עדיין בין החיים הם בוודאי לא ישרדו לילה נוסף, וצוות הפסגה היפני - רעננים למדי, חזקים ומצוידים היטב - עשויים להיות הסיכוי היחיד שלהם. השיחה התנהלה בשלוש שפות: אנגלית, יפנית והינדית, אבל בסיומה התרשם סינג שהיפנים יעזרו כמיטב יכולתם.
בעשרים וארבע השעות הבאות שרר בלבול רב. בתנאים מיטביים התקשורת על אוורסט מסובכת, ואילו בעת סופה קשר הרדיו מצטמצם לשיחות קצרות ולא סדירות. הדיווחים הספורים שהגיעו במורד ההר שכנעו את סינג שהחילוץ בעיצומו - אך גם נודע לו שהיפנים המשיכו בניסיון לכיבוש הפסגה. איך זה יכול להיות? בשעה 17:30 ב־ 12 במאי חזר היפני האחרון מצוות הפסגה למחנה הגבוה, ואז גם התבהר שאף אחד מההודים לא חזר איתם. לא היה שום חילוץ.
כאשר שבו חברי הקבוצה היפנית אל המחנה הקדמי בצהרי יום המחרת, הם נשאו בשורות קשות. אכן, הם פגשו את אנשיו של סינג, ואמנם השרפה המוביל שלהם שִחרר אחד מהם, כנראה סמאנלה, שהסתבך במדרגה השנייה בסבך של חבלים, אך מעבר לכך, טענו היפנים, הם לא יכלו לעשות דבר. "הם היו מטפסים הודים - לא הכרנו אותם," סיפר האנאדה לריצ'רד קאופר, עיתונאי מה"פייננשל טיימס" הלונדוני שהתלווה למשלחת בריטית לאוורסט באותה שנה. "לא, לא נתנו להם מים. לא דיברנו איתם. היו להם סימפטומים קשים של מחלת גבהים. הם נראו מסוכנים." "אנחנו מטפסים לבד, בכוחות עצמנו, על ההרים הגבוהים," הוסיף שיגקאווה. "היינו עייפים מכדי לעזור. מעל 8,000 מטר אין מקום למוסר."
סינג רתח מזעם. איך ייתכן שקבוצה חזקה של חמישה מטפסים עברה ליד האנשים שלו ולא עשתה דבר? ממתי הפסגה חשובה מחיי אדם? החדשות הרעות לא הסתיימו כאן. האנאדה ושיגקאווה אמרו שבפסגה לא היתה שום ראיה שההודים הגיעו אליה: לא דגלי תפילה, לא בלוני חמצן ריקים. הם שיערו שבמזג האוויר הקשה ובאור הקלוש של 10 במאי ההודים כנראה עצרו מוקדם מדי, במרחק של כשלושים מטרים אנכיים מתחת לפסגת אוורסט.
ב־ 13 במאי, עדיין רותח מזעם, כינס סינג מפגש של ראשי המשלחות במחנה הקדמי, והפציר בהם לתמוך בהצהרה שתגנה את היפנים שנטשו את אנשיו. המעשה שלהם הוא שערורייה, בושה וכלימה, אמר סינג - כמוהו כרצח. אלא שראשי שאר המשלחות הביעו את השתתפותם ואהדתם, אך לא מיהרו לנקוט עמדה. משתתפי הכנס היו חבורה מנוסה, ובהם סיימון לואו מבריטניה וויקטור גרוסלג מסלובניה, והם הבינו את הנסיבות המיוחדות של גובה זה - המציאות הדארוויניסטית הקשה שעמה מתמודדים המטפסים מעל 8,000 מטרים. חלק מהמשתתפים בפגישה הזכירו מקרים קודמים של מטפסים שהושארו למותם על ההר. הם ציינו שששת חברי הצוות של סינג יצאו לפסגה רק בשמונה בבוקר ב־ 10 במאי, שעה מאוחרת ומסוכנת ביותר מכל בחינה. יתרה מזאת, סמאנלה, פאליור ומורופ המשיכו להתקדם בתנאים איומים על אף מחאותיהם של שלושת חברי הצוות האחרים, שחזרו על עקבותיהם אחרי שהגיעו לאמצע הרכס.
על אף התמיכה המועטה מראשי המשלחות האחרים, החליט סינג להוציא את ההודעה המגנה לעיתונות: אם היפנים חושבים שאין מקום למוסר מעל 8,000 מטרים, ידע זאת העולם כולו.
ייתכן שזעמו של סינג היה זוכה לתשומת לב רבה יותר אילולא האירועים המסוכנים שהתרחשו באותו הזמן בדיוק בצדו השני של ההר. עד שהסתיימה הסופה שפרצה ב־ 10 למאי נספו חמישה מטפסים נוספים, ובהם סקוט פישר ורוב הול, ראשי משלחות, המדריך המנוסה אנדי האריס, ושני לקוחות, יאסוקו נאמבה ודאג הנסן. זה היה אסון כבד ביותר, והוא האפיל על כל דבר אחר שקרה על אוורסט בחודשים הבאים ואפילו בשנים הבאות.
בתוך זמן קצר התפרסמה בכתובים סדרת דיווחים מכלי ראשון, שהבולטים שבהם היו Into Thin Air ("אל האוויר הדליל") של יון קרקאור; The Climb ("הטיפוס") של אנטולי בוקריב וג' וסטון דה־וולט; Left For Dead ("הושארו למותם") של בק ויתרס; Doctor on Everest ("רופא על אוורסט") של קנת קאמלר; The Other Side of Everest ("הצד האחר של אוורסט") מאת מאט דיקינסון. ההר לא זכה לפרסום כה רב מאז כבשו אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי את פסגתו לראשונה ב־ 1953. אלא שהזרקור החדש שכוון אל הפסגה הגבוהה ביותר בעולם האיר כעת מקום שונה לגמרי. נגוזו מטפסי ההרים של פעם, ג'נטלמנים בחליפות טוויד שפילסו דרך חלוצית בנוף בתולים; אוורסט החדש והממוסחר היה כעת מגרש משחקים הומה אדם, שאין בו חוק וסדר, שמסלוליו מסובכים בחבלי קונגה של מטפסים חובבנים, ודילטנטים עשירים בכושר גופני ירוד מאובטחים בחבלים קצרים לשרפות ולמדריכים מתוגמלים היטב.
מטפסי הרים פעלו במשך שנים על פי עקרונות מוסריים ומקצועיים מובהקים, ואילו תמונת המצב הנוכחית ביטאה את התרחיש הגרוע מכל. מטפסים ותיקים אמרו בלעג שאוורסט היה ל"ערמת זבל" – בלשונו של קרקאור ב"אל האוויר הדליל" – משולל כל ערך ספורטיבי או אסתטי, "טמא ומבוזה", כורע תחת מספרם העצום של החובבנים הנוהרים אליו וצרים עליו בכוח גדול, ומטנפים באשפתם את המחנות והמסלולים. זוהמה לא היתה הבעיה היחידה. ככל שהגיעו יותר אנשים לאוורסט מדי שנה, הסכנות הקשות לא היו עוד איתני הטבע האובייקטיביים – מפולות סלעים ושלגים, האקלים, החמצן הדליל בגובה רב – אלא גורמים סובייקטיביים: החלטות שגויות, אינטרסים אישיים, יריבויות מקצועיות. האופי הקהילתי של הטיפוס – "אחוות החבל" משכבר הימים – נשחק והתבלה. בשלהי עונת הטיפוס של 1996 עבר הדימוי הציבורי של אוורסט את נקודת האל־חזור. מה שסימל בעבר את המיטב שבאדם – נחישות, עמידות, עבודת צוות – ייצג כעת משהו אפל הרבה יותר: אגו, יוהרה, תאוות בצע.
אחרי 1996 היה ברור לכל שעסקי אוורסט הפכו לאיוולת קטלנית; בשל סכנת החיים הממשית, מדהים שמישהו בכלל המשיך לבוא אליו. אלא שהם באו – ובהמוניהם. בתחילה בהיסוס מסוים – מספר המטפסים ב־ 1997 היה נמוך במעט מזה שבשנה שלפניו – אך בשנים הבאות נסק מספר הבאים בתלילות. מלחמת האזרחים שהשתוללה בנפאל גרמה לירידה של כחמישים אחוזים בתיירות הנכנסת למדינה, אך המדינה המשיכה להיות שער הכניסה עבור מרבית המטפסים, ובהם אלו שהעפילו להר מצדו הצפוני, ומספר רישיונות הטיפוס שהנפיקה התאחדות המטפסים הנפאלית הגיע כעבור זמן קצר לשיא של כל הזמנים. מספר המטפסים שהעפילו לפסגת העולם בשנים 2005-2000 היה גדול ממספרם של אלה שהגיעו אליה בחמישים השנים שקדמו להן.
כשהגעתי באביב 2005 לאזור אוורסט, בדרכי להר בשם צ'ולאטסה (גובהו 6,340 מטר), כבר היו יותר מארבע מאות בני אדם במחנה היציאה אוורסט בצד הנפאלי. עוד ארבע מאות איש חנו בצד הצפוני, בטיבט. המשלחת שלי הורכבה מוותיקי המטפסים על הרים גבוהים, רבים מהם ספורטאים הממומנים על ידי ספונסרים, ובהם פיט אתאנס, שטיפס על אוורסט לא פחות מחמש־עשרה פעמים, והעפיל לפסגתו שבע פעמים. חבר צוות אחר, הקולנוען מייקל בראון, הגיע לפסגה שלוש פעמים. חמישה אחרים הגיעו פעם אחת לפסגה: קונרד אנקר, שגילה ב־ 1999 את גופתו של ג'ורג' מאלורי; ג'ף טאבין, רופא עיניים אמריקני; דייוויד ד'אנג'לו, שותפו של בראון; ושני שרפות – דאווה ואנג טמבה. במצטבר הגיעו מטפסים אלה חמש־עשרה פעמים אל פסגת אוורסט. מטבע הדברים, כולנו גילינו עניין במתרחש על אוורסט באותה שנה, ובעודנו במחנה היציאה – כעשרים קילומטרים בלבד מאוורסט – השתעשענו בהאזנה לרשתות הקשר השונות שפעלו על ההר.
על אף הניסיון המצטבר הרב, איש מחברי המשלחת שבה הייתי לא הצליח לספק הסבר מדויק לקסם ההולך וגובר של אוורסט. להפך, הקבוצה שלי הביעה תמיהה וציניות באשר לפופולריות הגוברת של ההר. אולי בגלל הרצינות הרבה שבה הם עצמם התייחסו לטיפוס; אבל גם מכיוון שכולם הכירו היטב את הסבל הממושך, המאמץ המפרך והסיכון הצרוף שבטיפוס על הרים גבוהים – נטייתם להקפיא אצבעות ולמחוק מיליוני תאי מוח, והאגביות, האדישות והקפריזיות שבה הם ממיתים חברים, מכרים ועמיתים.
באותו אביב, במהלך סטייה קלה ממסלול הטיפוס על צ'ולאטסה, זכיתי להצצה ראשונה באוורסט מגבעה גבוהה ומעוגלת בשם גוקיו רי, יעד טרקינג אהוב בראש עמק גוקיו. בדומה לנופים פלאיים רבים, תמונות כמעט שלא עושות צדק עם אוורסט. התחלתי את הטיפוס בחשכה שלפני אור ראשון בחברת שישה אנשים זרים, והעפלנו במשעול מזוגזג ובערפל כבד. זמן קצר לפני השחר פרצנו את שכבת העננים כמי שמגיחים מהים, כמאה מטרים בלבד מתחת לפסגה: נקודת התצפית שלנו היתה האי הזעיר ביותר בארכיפלג שגובה פסגותיו 7,000 ו־ 8,000 מטרים – מַקַלוּ, צ'וֹ אוֹיוּ, להוטסה, נוּפְּטֶסה. ומעל כולם: אוורסט, סנפיר שחור ומרקיע שחקים, מסותת בדמדומי הבוקר.
עצם הרעיון שאפשר לטפס גבוה כל כך מדהים בעיני; אפילו במקום שבו עמדתי, בגובה של כ־ 5,500 מטרים, רום צנוע למדי בקנה המידה של ההימלאיה, היה ראשי סחרחר, ופעימות כאב חלפו ברקותי בעקבות הטיפוס התלול. כבר חוויתי לילה מפרך בגובה דומה, דחוק באוהל לשניים באמצע הדרך לצ'ולאטסה, נתון במצב קטטוני בשק השינה שלי, מצלתיים רועמים בתוך גולגולתי, וגלי בחילה גואים בגרוני. הלילה נמשך לנצח. בפעמים הבודדות שהצלחתי לנמנם היתה שנתי מקוטעת והופרעה על ידי חלומות עזים ומשונים. באחד מהם צמחה לכלב שלי – רוטוויילר מעורב, בריא ונוח לבריות בחייו האמיתיים – רגל עץ עם טופרי נירוסטה, והוא הסתער עלי, מזיל ריר, מוכן ומזומן לנעוץ בי את מלתעותיו. ביום המחרת ירדתי למטה והתאוששתי במהירות, אך לילה זה נותר בזיכרוני כאחת החוויות הכי לא נעימות שבהן התנסיתי בהרים. טיפוס 3,350 מטרים אנכיים נוספים אל תוך סיוטים אפלים יותר וסבל ממושך יותר היה בלתי נתפש, ולא משנה עד כמה עטפתי אותו בפלומות אווז, חבלים קבועים ומכלי חמצן.
עד שנת 2005 , בגיל שלושים ושמונה, רכשתי ניסיון טיפוס מסוים, בעיקר בפסגות הקרחונים בצפון אמריקה כמו מאונט ריינייר ובצוקים שונים במערב ארצות הברית, שם התגוררתי מאז שנות העשרים לחיי. די היה בניסיון הטיפוס שלי כדי שאוכל לפתח כושר הערכה מסוים – הדומה במשהו, למשל, למושג שאנו רוכשים על מרוץ פורמולה 1 אחרי שאנחנו מקבלים רישיון נהיגה: הפעילות הבסיסית דומה אך עוצמתה שונה בתכלית. בצ'ולאטסה נחשפתי לראשונה להימלאיה, והתחלתי להבין עד כמה הטיפוס עלול להיות אימתני. במסע שלנו, חמישה מחברי המשלחת הצליחו להגיע לפסגה, אך נדרש לכך טיפוס מאומץ של עשרים שעות מהמחנה הגבוה ביותר. אחת מאלו שהגיעו לפסגה, אבי אטקינס, מטפסת הרים מקצועית מבריטיש קולומביה שבקנדה, ספורטאית מיומנת ובכושר גופני מעולה, סיפרה לי אחר כך שכאשר חזרה מהפסגה, הגיעה למחנה הגבוה וקרסה מתשישות באוהלה, ומאן דהו הושיט לה כוס תה חם. היא התעוררה למחרת בבוקר, לבושה בפארקה ונעולה במגפיה, וכוס התה המלאה בידה – קפואה לגמרי.
מעט מאוד חוויות מעמתות אותנו בעוצמה כה רבה עם המגבלות שלנו, כפי שקורה בטיפוס אתגרי. טיפוס הרים תובעני יותר מכל מאמץ אחר – בחלקו פרויקט הנדסי, בחלקו משחק שחמט, בחלקו אולטרה־מרתון. בעקבות המסע לצ'ולאטסה התחלתי לחשוב על טיפוס בגובה רב לאו דווקא כספורט אלא כמעין אמנות ואפילו, בצורתו הטהורה ביותר, כרוחניות מחוספסת – גרסה מודרנית של סגפנות חילונית המטהרת את הנשמה באמצעות סילוק כל נוחות ונוחיות, וכופה על המטפס להביט מעבר לסף המוות. המאמץ המפרך הכרוך בחציית חבל הארץ המסוכן והעוין נושא בחובו אפקט רב השפעה, שפסיכולוגים מהאסכולה ההומניסטית מגדירים כ"הגשמה עצמית"; פסגת ביטוי אישי המפוגגת את מגבלות היומיום ומאפשרת לנו, ולו בחטף, "להיות למי שאנו מסוגלים להיות". עוצמת התמורה הזאת מסבירה במידת־מה את החשיבות הסמלית של הפסגות עבור מי שמייחלים להגיע אליהן. המיתולוגיה של המטפסים גורסת שככל שהפסגה גבוהה יותר – ריינייר, צ'ולאטסה, אוורסט – היא מציתה להבה גדולה יותר בדמיון.
ב־ 2006 , בשעה שעונת הטיפוס האביבית באוורסט התקרבה לסיומה, התבקשתי לכתוב רשימה קצרה על החדשות הטריות שהגיחו מאזור ההר. במהלך שבועות אחדים התרחשו סמוך לפסגה כמה מקרי מוות, אלא שאחד מהם, באופן מיוחד, עורר זעם, רוגז ומרירות. על פי דוחות שונים, ארבעים מטפסים, בדרכם לפסגה, חלפו על פני אדם גווע. בלב המחלוקת עמד "ראש העיר של המדרון הצפוני", ראסל ברייס הניו זילנדי, בעל החברה המצליחה ביותר באזור האוורסט. חברי קבוצתו של ברייס היו בין אלו שהתעלמו לגמרי מהאדם הגווע בדרכם לפסגה. מה היה אפשר לעשות כדי לעזור לו ומדוע לא נעשה יותר, היו בגדר השערות פרועות. ואולם אלה גם אשררו את התחזיות המהוסות שתססו במשך שנים: הבעיות של אוורסט הולכות וגוברות, ואסון נוסף הוא רק שאלה של זמן. עד סוף העונה מתו עוד עשרה מטפסים (ומטפס נוסף נעזב למותו אך שרד בנס) – רק שנה אחת בהיסטוריה של אוורסט היתה קטלנית יותר, אך היא לוותה בפחות מחלוקות: הפעם לא השתוללה סופה רצחנית; הפעם, מזג האוויר היה כמעט מושלם.
הסיפור נכתב בתוך קצת יותר משבוע, ובלהט שנלווה למועד הגשת הכתבה תפח ליותר מארבעת אלפים מילים, אבל אפילו הן בקושי נגעו בנושא. ואכן, כעבור זמן קצר מצאתי את עצמי שקוע בעלילה הגדולה, ויצאתי למסע סובב עולם בחיפוש אחר הסיפור השלם. בסופו הגעתי למדרון הצפוני והתלול של אוורסט ולטיפוס על מצוקיו – לעבר גומחה קטנה בסלע, שבה נשזרו יחדיו גורלותיהם של עשרות מטפסים, והציתו דיון שהדהד בכל רחבי העולם. זה המקום שבו מצא את מותו בריטי צעיר בשם דייוויד שארפ, בגפו, צמוד לגופה הקפואה של מטפס אחר, אשר שנים לפניו נעזב גם הוא לגורלו.
רוב אלה שהעפילו לפסגת ההר דרך הרכס הצפון־מזרחי הכירו את הגופה שליד שארפ בשם "מגפיים ירוקים", כינוי שמדגים את החיבה של המטפסים להומור גרדומים אבל גם מזכיר להם את הסכנות העומדות בפניהם כשהם מטפסים לגבהים אלה. עד 2006 , מטפסים בודדים היו מסוגלים לזכור את שמו האמיתי של "מגפיים ירוקים": טְסֶוַוְנג פַּאלְיוֹר, ההודי שחברי המשלחת היפנית היו האחרונים שראו אותו בחיים – ומאז נשאר באותו מקום: מסכת ייסוריו נשכחה עם הרוחות והשלגים של השנים שחלפו.