“פרנקנשטיין, ויקטור פרנקנשטיין, בחור בן 17 המתגורר בז'נבה, יוצא ללימודים. מספר שנים הוא נעדר מביתו, בית מאושר בו מתגוררת משפחתו ואחת אליזבט, נערה שגדלה בביתו בעודה ילדה, כשאמו של פרנקנשטיין ראתה שאמה לא תוכל לגדלה. כל זאת אי שם במאה ה-18.
ממש לפני נסיעתו של פרנקנשטיין אמו מתה, אבל הוחלט שהוא ייסע בכל מקרה. בלימודיו השונים הוא יצר דמוי אדם במעבדה )ולכן הספר נקרא גם פרומתאוס המודרני, אותו אל שיצר בני אדם בדמות האלים). דמוי אדם זה יצא דמות מכוערת ופרנקנשטיין מיהר להתנער ממנו. במפגש הבא בין פרנקנשטיין לבית יציר כפיו, המפלץ מבקש ממנו ליצור דמות נקבית מקבילה ובשכנוע רב, כך שיצריו הרחומים, הטוּב והאהבה השופעים ממנו יוכלו להתקבל אצל הדמות הנקבית המקבילה ולקבל ממנה רגשות דומים בתמורה. פרנקנשטיין חושב ליצור דמות כזו, לא בחדווה רבה, מתנער ממעשהו לאחר שכבר החל במלאכתו ולאחר מכן מתחיל מרחץ דמים שדגימה ממרחץ דמים זה ראה כבר פרנקנשטיין בעבר. איך מסתיים הסיפור ייתכן וכבר שמע הקורא בהיות סיפור זה סיפור ידוע ומוסרט עד זרא.
הסיפור הקצר הזה העלה בי תהיות, שאולי אינן מקוריות, אבל הן תהיות. אם כבר טרח אדם חיובי כפרנקנשטיין ליצור דמות בצלם אדם, מדוע לעשותו גדול יחסית ומכוער? הרי אנשים נוטים ליצור דווקא חפצים יפים ומושכי עין. האם דמויי אדם חייבים להיות דוחים? מצד שני, למה בכלל ליצור דבר כזה מלכתחילה? האם המצב הקיים בו אנשים נולדים ומתפתחים אינו עדיף?
בכל מקרה, בעידן כל כך משובט בו אנו חיים היום, אמנם בחיתוליו, אבל בכל זאת, יצירת ולו הזניח בנגיפים מעורר ים פחדים, תהיות ואיסורים, בין אם דתיים, מעשיים ובטיחותיים.
בסיפור דנן פרנקנשטיין מגיע למצב בו הוא צריך גם להתמודד איכשהו עם המפלץ. האם השמדת המפלץ אינו מעוררת שאלה הפוכה, שאלת השמדת חיים, גם אם אלה נוצרו ביד אדם?
הסיפור שלפנינו מעלה אכן שאלות תאורטיות רבות, אבל כסיפור הוא לא ממש מעניין, רהוט או נבון במיוחד, אם כי בהחלט מצית את הדמיון. לחשוב רק על הרובוטים המודרניים, הנוצרים כיצורים חייכנים ושובי לב והנה התפתחות.”