"רבות נכתב על אפגניסטן החרבה, הפצועה וההרוסה.
זו איננה האפגניסטן שאני זוכר...
אף שחוויתי בה חוויות קשות, שבמונחים של ימינו מגדירים כטראומות, אני זוכר את אפגניסטאן באהבה".
וצבי סימן טוב אכן מפליא לזכור ומשתף את הקורא במטען עשיר, אינטימי ומרתק של זכרונות.
הקורא, שהכיר את אפגניסטן של שנות השבעים והתשעים, כפי שהיא מתוארת ב"רודף העפיפונים", ימצא בוודאי עניין בתיאורים הציוריים של אפגניסטן בשנות השלושים.
בארץ הנידחת הזאת חווה המספר חוויות מצמררות באכזריותן, אך גם הרפתקאות מסעירות, שהפגישו אותו עם נופיה הקסומים של הארץ ועם אנשיה הססגוניים.
בגיל עשר נותק צבי מעולם, שאך זה למד לאהוב, ומדמויות שנותרו חקוקות בנפשו, ויצא עם משפחתו למסע בירושלים.
החיים בארץ זימנו לו חוויות, שנידמה כי יד הדמיון טוותה אותן: ממאסר וחקירות בכלא הבריטי, דרך התאהבות תמימה בנערה בדואית, חיים של מחסור עד כדי רעב, ידידות עם ערבים ביפו, שמתחילה בנסיון לרצח, ומעגלים שנסגרים באופן מפתיע.
מוסאי הוא מסע אל מחוזות נידחים וקרובים, מסע שיש בו ניחוחות המזכירים את ספרי הנעורים הקלאסיים.