פתח דבר


אלימות גברים נגד נשים נחקרה רבות בשלושים השנים האחרונות, וגוברת ההכרה שמדובר בתופעה רב־ממדית, שיש בה הן רכיבים רגשיים והכרתיים והן רכיבים חברתיים־פוליטיים. כמו בכל עניין הקשור באדם, גורם מרכזי בהתנהגות אלימה הוא הרגשות. אולם רגשות ואלימות הם כמו ציוריו של הצייר המפורסם אשר: קשה לקבוע מהו הנושא ומהו הרקע; קשה לראות מי משפיע ומי מושפע, מי הסיבה ומי התוצאה. מכל מקום ברור שהאלימות היא ביטוי מוחצן, התנהגותי, של רגשות מסוימים, ויחד עם זאת היא משפיעה על העולם הרגשי ומשנה אותו. הרגשות והאלימות קשורים אפוא ללא התר בעולמם הפנימי, האינטרפסיכי, של בני האדם, ולא פחות מכך — בעולמם החיצוני, החברתי־תרבותי־פוליטי.


עבודה זו עוסקת בעולמם הרגשי של גברים מכים, כפי שהוא נבנה בסיפור חייהם. כשהתבקשתי לבחור את נושא המחקר לדוקטורט, הייתי שקועה עד צוואר בשני מחזות — אותלו של שייקספיר ופונדק הרוחות של אלתרמן — ולאו דווקא מטעמים רומנטיים: באותה תקופה לימדתי ספרות והכנתי את תלמידיי לבחינת הבגרות. שוב ושוב דרשו ממני תלמידיי (ובעיקר תלמידותיי) להסביר את פשר הבחירות המכאיבות שבחרו הגיבורים במכוון נגד אהובותיהם. שוב ושוב נשאלתי לפשר קבלת הדין, הסליחה וההתמסרות של הגיבורות (תמיד גיבורות משנה!) ביצירות הללו. "זה בניגוד להיגיון של האהבה", טענו, ואני לא ידעתי מה לומר להם, שהרי באהבה וברגשות יש הגיונות רבים ושונים. לאט לאט, בבדיקת גוף הידע העוסק באלימות של גברים נגד בנות זוגם, התחוור לי שלמעשה החוקרים אינם מבינים לעומקם את רגשותיהם של גברים מכים הן בהקשר המידי של האלימות והן בהקשרה החברתי הרחב, וראיתי כר נרחב לבדיקה.


רוב הסוציולוגים והפסיכולוגים המודרניים טוענים להבדלים בתפקידי מגדר, המתבססים הן על המשפחה ומערכת החינוך והן על צורכי מערכת התעסוקה והמבנה החברתי, אשר הנו עדיין פטריארכלי. החברה יוצרת דיכוטומיות בין נשים לגברים, בין גוף לנפש, בין עבודה לבית, בין רציונליות לאמוציונליות, בין פרט לחברה. חוקרים שונים תיארו את התפתחות הדיפרנציאציה הרגשית בין גברים לנשים כמכוונת חברתית. רובם מסכימים שהתייחסות החברה אל גברים, ומכאן גם של הגברים כלפי עצמם, הנה יותר התנהגותית־פונקציונלית מאשר רגשית. סקרנותי ביחס לעולמם הרגשי של הגברים האלימים התעוררה דווקא בשל נטייה שכיחה זו לבחנם על סמך התנהגותם, ולא על סמך רגשותיהם. מניסיון חיי (שרובו נסמך על קריאת ספרות ועל הכוח המדמה שלי) דווקא סברתי, בניגוד לדעה הרווחת, שגברים הנם רומנטיים ומלודרמתיים הרבה יותר מנשים. אך הספרות המקצועית והקלינית בתחום האלימות נגד נשים מציגה את הגברים האלימים כ"דלים רגשית". תהיתי — האומנם הגברים המכים שונים רגשית מגברים אחרים? האומנם ההתנהגות האלימה היא תחליף לרגשות?


ראיית האדם כיצור אוטונומי, ולא רק כחיה הפועלת על פי אינסטינקטים או "כמעבד מידע" קוגניטיבי, מחייבת התבוננות בו משני כיוונים: מההקשר הביוגרפי־אישי שלו ומיכולת הבחירה הערכית־אמוציונלית שלו, שהרי שום אדם איננו סיכום של ההתנהגויות האלימות שלו או של הרגשות הקשים שלו בלבד. אשר על כן ניסחתי שלוש מטרות לבדיקה: כיצד גברים מכים בונים את ההיסטוריה הרגשית שלהם בהקשר הכולל של חייהם? האם ניתן לנסח קשר כלשהו בין העולם הרגשי שלהם לבין התנהגותם האלימה נגד הנשים שעמן הם מנהלים יחסים אינטימיים? מה ניתן ללמוד בהרחבה על הקשר בין שתי תופעות אנושיות אלו — אלימות ואמוציונליות?


האלימות כלפי נשים (וכלפי ילדים, ולאחרונה גם נפוצה מאוד האלימות כלפי בני משפחה זקנים) היא חלק מתופעת "האלימות האינטימית", המתחוללת במרקם האמביוולנטיות והמורכבות של מקלעת הרגשות, כאב, קשר, תלות ואף אהבה, האופייניים ליחסים אינטימיים. בעצם היותו אוקסימורון (צירוף של ניגודים), מבטא המונח "אלימות אינטימית" את התסבוכת הרגשית הפרדוקסלית של היחסים בין אנשים קרובים. למעשה, האלימות האינטימית היא ביטוי לתפיסת העולם אשר לפיה האנשים בכלל והחלשים בפרט, והחלשים במשפחה בפרט שבפרט, הם אובייקטים של אנשים אחרים, חזקים מהם. ניתן אפוא לראות עבודה זו כ"מקרה פרטי" של תיאור הפיכת אנשים, ובעיקר נשים, לאובייקטים.


שאלתי: האם אישה (כמוני) יכולה להבין את החוויה הגברית? ועוד שאלתי: האם ההזדהות הטבעית שלי כאישה חוקרת עם בנות זוגם של המרואיינים, עם נשותיהם המוכות, איננה מפריעה לי בניסיוני "לשים את עצמי בסוגריים", כהמלצתו של הוסרל, אבי המחקר הפנומנולוגי? האם העיסוק בעולמם הרגשי של גברים אלימים אינו מסיט את הדיון מהאלימות נגד נשים כתופעה חברתית־תרבותית אל מסלול פסיכולוגיסטי? ובכלל — האם תפקידה של חוקרת כמוני, המצהירה על עצמה כפמיניסטית, אינו לחקור את הקול הנשי, ובעיקר את זה המדוכא והמושתק, ולתאר אותו, במקום להיות שוב לפה לקול הגברי? שאלות אלו ורבות נוספות ליוו אותי במהלך תכנונו וביצועו של המחקר המתואר בספר זה.


קשה להגזים בחשיבותה ובמרכזיותה של האינטראקציה בין החוקרת ובין הנחקר בראיון הראשון ליצירת אווירה שתאפשר לנחקר לחשוף את עולמו הרגשי, הפגוע והסוער. אך גם הראיון השני חשוב לא פחות. בראיון השני, ראיון התיקוף, התקיים למעשה דיאלוג כפול בשני רבדים: ברובד הגלוי היה הדיאלוג ביני כשואלת ובין הנחקר כמשיב, וברובד הסמוי היה הדיאלוג בין הפרשנויות והתובנות שלי ובין התובנות והפרשנויות של הנחקר שסיפר את סיפור חייו כפי שבחר לספרו.


יש דמיון מה בין ראיון ראשון עם נחקר על אודות סיפור חייו ובין "פגישה עיוורת": בשני המקרים שני הצדדים רוצים לחשוף די כדי ליצור קרבה ועניין, אך גם להסתיר את מה שאין ברצונם לחשוף. היותי חוקרת אישה היה מהותי במפגשים אלו עם גברים מכים, בין אם הדבר נאמר במפורש ובין אם עמד תלוי באוויר. חלק מהגברים הניחו כהנחת יסוד את הזדהותי עם בת זוגם הפגועה, חלקם טענו שאישה אינה יכולה להבין את עולמו של גבר, ואחרים דווקא אמרו שרק בפני נשים הם מסוגלים להשיל את המסכות; אבל כולם התייחסו למגדר שלי. גם ראיית החוקרת כמי שיש בידיה כוח, ידע וקרבה למקורות הסמכות הנה בעייתית, כאשר החוקרת היא אישה, והנחקרים — גברים. על המכשולים הללו ואחרים ניסיתי להתגבר, לא תמיד בהצלחה רבה. הנה דברים של אחד המרואיינים (אברי) בהתייחסו לשאלת החשיפה בפני חוקרת אישה:


[...] זאת שאלה קצת מביכה... תראי, גבר לא יכול לדבר על רגשות מול גבר אחר. זה בטוח. בין גברים יש מין... יש יחסים של כוח, של היררכיה. זה מאבקי אגו, את מבינה?... אז מצד אחד זה שאת אישה זה דווקא טוב, אני חושב שזה עוזר ככה להיפתח, לדבר חופשי... אני אף פעם לא מדבר על דברים כאלה, "דברים שבלב" אני קורא לזה, עם החברים שלי. ואני יכול כן לדבר על זה עם הנשים שלהם... אני חושב. אבל מצד שני, זאת אומרת, אמרתי לך שזה שאלה קצת מביכה, שאת ככה באה לך מהאוניברסיטה, כאילו יודעת הכול, כאילו יודעת עלי יותר ממה... יותר ממני, יותר מאשתי [...] זה היה ככה בראיון שהבאת לי כל מיני פירושים ודברים... וגם לא תמיד הבנתי, האמת... אז זה מביך... אני לא אומר שזה נכון, אבל תמיד חושבים ככה שהגברים הם יודעים יותר, יעני יותר חכמים... אז מה פתאום שאישה תדע עלי יותר משאני יודע?


לא אוכל לומר שבסופה של הדרך הגעתי להבנת אמת גדולה אחת. יחד עם זאת נראה לי שלמדתי רבות על הדרכים המורכבות של הרגש שבאמצעותן אנו בונים את מערכות היחסים בכלל ואת יחסי הכוח בפרט, הן בין הגברים לבין הדימוי העצמי שלהם ורגשותיהם, הן בינם לבין בנות זוגם, והן בין החוקרת והנחקר.


אסיים בשתי מובאות: האחת דבריו של הפילוסוף מרטין בובר בחיבורו בעיית האדם, עיונים בתולדותיה, המתארת את הקושי שבהבנת הכוליות של האדם, והשנייה מתוך דבר המשורר נתן אלתרמן, בסיומה של הטרגדיה השייקספירית אותלו שתרגם.


מספרים על ר' שמחה בונם מפשיסחה, אחד מגדולי האחרונים של החסידות, שאמר פעם לתלמידיו: "חפצתי לחבר ספר, שיהיה שמו אדם ויהיה נכלל בו כל האדם, אבל אחר כך נמלכתי בדעתי ומנעתי עצמי מזה". דברים מלאי תמימות אלה, שיצאו מפי חכם אמתי, אמנם כוונתם בעיקרה אחרת היא — מביעים כל קורות ההגות האנושית על הנושא "אדם". מאז ומעולם ידע האדם שהוא עצמו הנהו נושא עיונו החשוב ביותר, אבל גם חושש הוא למצות את העיון בו, כלומר לדרוש בכלל הווייתו עצמו ותכליתה. ואם הוא מגיע לעתים לעיון כזה, מיד הוא מתקשה ומתעייף מחמת חומרו, חומר העיון בהוויית עצמו, והוא נרתע לאחוריו בפחי נפש ופורש — אם לחקר כל הדברים אשר תחת השמש חוץ מן האדם, ואם לחקר האדם גופו לאחר שהוא מחלקו תחומים־תחומים ודורש בהם במפורד — מלאכה פחות מוקשה, פחות קשה ופחות מחייבת (בובר 1962: 3).


רבים כבר ציינו והטעימו כי אין חיזיון זה מה שקוראים "טרגדיה של קנאה". לא בגידתה המדומה של דסדמונה מחשיכה את בינתו של אותלו, כי אם שיברון אהבתו ואמונתו (אלתרמן 1950: 165).


שנאה


ראו מה רבת פעלים עודנה


כמה טוב שורדת


במאתנו השנאה


באיזו קלות היא מדלגת על משוכות גבוהות


כמה קל לה — לזנק, ללכוד.


אין היא דומה לרגשות אחרים


מבוגרת וצעירה מהם בעת ובעונה אחת.


בעצמה יולדת עילות,


המפיחות בה חיים.


אם היא נרדמת, שנתה אינה שנת־עד.


חוסר שינה אינו גורע מאונה, אלא מוסיף.


דת לא דת —


העיקר לרכון לזינוק


מולדת לא מולדת —


העיקר לזנק לריצה.


צדק טוב בתור התחלה.


אחר כך היא כבר דוהרת מעצמה.


שנאה. שנאה.


את פנייה מעקמת העוויה


של אקסטזת אהבה.


אח, הרגשות האחרים —


חולניים ונרפים.


ממתי יכולה אחווה


לקוות להמונים?


האם חמלה הגיעה


אי־פעם ראשונה למטרה?


ספקנות, כמה בעלי רצון היא סוחפת אחריה?


סוחפת רק היא, שיודעת את שלה.


מוכשרת, מהירת־תפיסה, חרוצה עד מאוד.


האם הכרחי לספר כמה שירים חיברה.


כמה דפי היסטוריה ספררה.


כמה שטיחי־אדם פרשה


בכמה מגרשים, בכמה אצטדיונים.


בל נרמה את עצמנו:


היא מסוגלת ליצור יופי.


נפלאים הבזקיה בלילה אפל.


נהדרים ענני הפיצוצים בשחר ורוד.


קשה להתכחש לפתוס של חורבות


ולהומור גס


של עמוד המזדקר מהן באון.


היא אלופת הניגודים


בין השאון לשקט,


בין הדם האדום לשלג הלבן.


ומעל לכול, לעולם לא משעמם אותה


המוטיב של רב־טבחים ללא רבב


הרוכן מעל קרבנו המגואל.


בכל עת נכונה היא למשימות חדשות


אם חייבת היא לחכות, תחכה.


אומרים שהיא עיוורת. עיוורת?


עיניה חדות כעיני צלף


והיא מביטה בעתיד באומץ


- היא לבדה.


(ויסלבה שימבורסקה, שלהי המאה)