“בספרו "שדי הים" (הוצאת מערכות, 1982) תיאר ג'וניו ואלריו בורגזה, קפטן (אל"מ) בצי האיטלקי את עלילות הקומנדו הימי האיטלקי שעליו פיקד במלחמת העולם השנייה. בורגזה, חבר המפלגה הפשיסטית האיטלקית נחשב לאבי הקומנדו הימי, השייטת העשירית הקלה בפיקודו ביצעה פעילות קומנדו ימית חשאית, תוך הפעלת צוללות זעירות, "חזירים" (טורפדו מאויש), חבלות ופשיטות והפכה לדוגמה לפיה הוקמו יחידות קומנדו ימי ברחבי העולם.

בורגזה שעשה את עיקר שירותו בפיקוד על צוללות אך עבר עד מהרה לתחום הקומנדו הימי. הקים, אימן ועיצב את דמותם של לוחמי הקומנדו הימי לשנים קדימה, ולא רק בצי האיטלקי. כל "איש צפרדע" היה למעשה "ימאי נבחר העוטה סרבל־גומי הדוק מאוד והמסוגל לשחות מרחק 6 או 7 קילומטרים במהירות של כ־1.5 ק״מ בשעה, הוא מאומן להתקרב בחשאי אל אניית אויב, למרות התצפית המנוסה והחדה של השומרים על סיפונה, בלי להתגלות ואף בלי לעורר צל של חשד. בצניעות חשאיות ושקטות צולל הוא מתחת לגוף האניה; בעת שחיה וצלילה הוא נעזר בזוג סנפירי גומי, הדומים לרגלי צפרדע (ומכאן שמו), המחוברים לכפות רגליו" (עמוד 31).הפעיל את אנשיו במשימות שבהן נעשה שימוש ב"חזירים" כמו גם במוקשי "עלוקה". מוקש זה היה "מטען־נפץ שמשקלו כ־2 ק״ג, והוא "הודבק" לגופה של אניית האויב. בלחץ של כר־אויר. "איש צפרדע" (או שחיין־הסתערות) נושא סביב מותניו ארבעה או למידה מטענים כאלה והוא מצויד בציוד־נשימה, המאפשר לו לשהות מתחת למים כ־40 דקות – זמן המספיק לחיבור "עלוקותיו" לגוף האניה. ה"עלוקה" מצוידת במרעום־השהיה" (עמוד 31).

בניגוד לשאר הצי, כתב, "ה"עשירית" חיתה את חייה־שלה והתנגדה לכל התערבות מן החוץ. פוליטיקה, רעיון־השוא של מלחמה קצרה, התרומממיות רוח פתרונות עקב הצלחות צבאיות או דיכאון בעקבות כישלונות – כל אלה כלל לא נלקחו בחשבון בחישובינו ולא הסיחו את דעתנו ממלאכתנו. את השראתנו שאבנו ממחשבה יחידה, מתמריץ יחיד ומפעילות יחידה: היתה זו מטרתנו לשמור על אנשינו וכלי־נשקנו כשהם חדים כתער ולאמץ את שכלנו למצוא דרכים להלום באויב מהלומות קשות ככל האפשר; דבר אחר לא עניין אותנו" (עמוד 53). היכולת של היחידה הקטנה שעליה פיקד להביא ערך מבצעי היתה מרשימה, ובורגזה תיאר את נתיב הקרבות שלה, על ההצלחות והכישלונות, בכישרון רב.

המבצע המרשים ביותר שעליו פיקד בורגזה היה טיבוע שתי ספינות קרב בריטיות בנמל אלכסנדריה בידי שישה לוחמי קומנדו ימי איטלקיים שיצאו מהצוללת "שירה" (שטובעה לימים בידי הצי הבריטי במימי מפרץ חיפה) ב־19 בדצמבר 1941. צוות־המפעילים הראשון שכלל את סרן לואיג’י דה־לה־פנה ובן־זוגו, ביאנקי, תקף את ספינת הקרב הבריטית "ואליאנט". הצלילה החשאית לנמל היתה קשה, ובמהלכה איבד דה־לה־פנה את בן־זוגו. "בתום 40 דקות של מאמץ על־אנושי, לאחר שהניע את משאו הכבד סנטימטרים אחדים בכל פעם, וזאת עשרות רבות של פעמים, נחבט לבסוף ראשו בשדרית האניה. הוא מישש את סביבותיו לתהות היכן הוא; נראה היה לו כי הוא נמצא במרכז האניה, משמע במקום המתאים־מכל לגרום נזק מקסימלי. בעת הזאת כבר היה דה־לה־פנה תשוש כמעט לחלוטין, אולם הוא אימץ את שארית כוחותיו והפעיל את מרעומי־ההשהיה" (עמוד 161). הוא וביאנקי נלכדו בידי הבריטים, שאמרו לשניים כי משימתם נכשלה. אז לחש דה־לה־פנה לשותפו כי "בעוד שעות אחדות תשתנה דעתם על האיטלקים מקצה לקצה" (עמוד 161). כששבו מן השבי עוטרו במדליית־הזהב על גבורתם. זוג אחר טיבע את הספינה "קווין אליזבת" אך נלכד גם כן.

בספר תיאר בורגזה בפירוט את הדילמות, הקשיים, המתח המבצעי והפעילות שאפיינה את יחידת העלית הזו, שאנשיה היו החלוצים בתחום לוחמת הקומנדו הימית.”