“אתמול, במרתון קריאה של מספר שעות, השתלטתי על מאתיים העמודים האחרונים ברומן עב הכרס הזה.
המהדורה שברשותי שונה מזו המוצגת כאן.
זהו עותק בן שני כרכים משנת תרפ"ט שיצא בהוצאת שטיבל בתרגומו של ח.ש. בן אברם.

אמא שלי טוענת שקראה את הספר בגיל שמונה, מה שהטעה אותי לחשוב שהוא מין חסמבה של שנות החמשים ולא כך הוא.
התלבטתי אם לקחת את הנכס למסע היומי בן שלושת האוטובוסים ולבסוף ההכרעה נפלה.
כבר ביום הראשון נאלצתי לסלק בהחבא מאובן של חרק מת מן העמוד השני, זאת, בלי לעורר את תשומת ליבה של המטרונית הכבודה שישבה לצידי וקודם לכן כבר קמטה את אפה (אלרגיה לאבק?).
היה קשה להיכנס לנבוכותיה של השפה הארכאית, קשה גם לצאת.

ולספר-
זהו רומן היסטורי המתרחש בעת שקיעתה של האימפריה הרומית וזריחתה של הנצרות.
הרומן הוא מאוד פרו נוצרי, התפלאתי לקרוא בסוף הספר הערה שאישרה את העובדה שהוא בין הגרסאות המצונזרות- אילו שהושמטו מהן קטעים 'יותר מידי נוצריים' שאינם מתאימים לחיכו העדין של הקורא העברי.
גם כך- חלק הארי של הספר הוא כמעט מניפסט המהלל את יופיה וצדקתה של הנצרות.
למרות בורותי העמוקה, יש לי מושג קלוש לגבי מעשים די איומים שנעשו בשם הנצרות. אבל יכול להיות שזה מאוחר יותר.
בכל זאת, כקוראת עבריה רגישה, לא ממש השתכנעתי להמיר את דתי. ליגיה, ה'סקארלט או'הרה' הנוצריה הטהורה של הסיפור, היא דמות שמתניה דקות במיוחד, גם מורכבות אישיותה אינה עולה על עובי דף נייר.

כמובן שרציתי שהאהבה תנצח, אין קורא שלב פועם בקרבו שלא ילווה בהתרגשות ותקווה את סיפור האהבה ההירואי של ליגיה וויניציוס, בכל זאת- גם ליגיה, גם שאר הנוצרים בסיפור, אפילו המורכבים יותר מבינהם לא משכו את ליבי כמו פטרוניוס- אותו ספקן, אסטטיקן עצלן וטוב מזג המבכר את עולם השקר על פני חיי הנצח.

ורומא-
התיאורים הנפלאים של המשתאות, התהלוכות, הסיאוב והאלימות הזכירו לי את הקולנוע של פעם- כשלצילום סצינה המונית נדרשו מאות ניצבים אמיתיים ולא משחקי מחשב משוכללים.
אני שומעת הרבה תלונות על האלימות, השחיתות והקוטביות בחברה הישראלית. יום אחד ברומא של נירון הופך אותנו לבדיחה אפילו בתחומים האילה.
Panem et circenenses - לחם ושעשועים.
והשעשועים- ריאליטי של רצח המוני בשיטות שונות ומשונות (חיות טרף, צליבה, שריפה ועוד) כשמור ואהלות (כך במקור)
מסתירים את סרחון הגופות. והעם נהנה.
אחרי זה 'האח הגדול' זה אפילו לא שעשוע לפעוטון.
והשחיתות בשלטון- אדם ששורף עיר שלמה על תושביה ואוצרותיה רק כדי לכתוב שיר, ואחר כך בוזז את המדינות שתחת כיבושו כדי להאכיל ולהשתיק את שארית הפליטה... אז מי יכול להתלונן על כמה מעטפות ובתים שעברו מיד ליד?
ותנאי העבדות- העובדים הזרים שלנו צריכים להיות אסירי תודה שהשכילו להוולד אלפיים שנה מאוחר יותר מאילו של נירון.
אפילו הנפת האגודל היא לא ריגשון שמשתמשים בו בפורומים אלא דרך לפסוק בהינף יד מי למוות ומי לחיים.

בקיצור נהניתי.
ועכשיו אני עוברת ל'כריש זכרון' מה שנראה לי קצת כמו טיפול בשוק.

ואני חייבת לציין את הערות השוליים המחכימות.
היפה מהן : 'ויגילים' - שומרים, נטורי קרטא.”