הז'אנר החז"לי המוכר והאהוב של מעשי חכמים – אותם סיפורים קצרים, מרובי דיאלוגים, המצויים בספרות התלמודית – נדון עד כה בעיקר מצדו התוכני. במעט מהרבה נפרש דיון שיטתי וחדשני בצדדים הפואטיים והמבניים של הסיפורים הללו. באמצעות שימוש בכלים מודרניים ופוסט מודרניים מחקר הספרות, מנסחת ענבר רווה את האסטרטגיות הספרותיות של מעשי חכמים, ואת הקשר בינן למבני העומק של הסיפורים ולתובנות של הסיפורים ולתובנות ההגותיות העולות מהם. כך למשל, רווה מאירה מכמה היבטים את המינמליזם המאפיין את הסיפורים, והוא מתגלה כאמצעי צורני מרכזי שאיננו מקרה או אילוץ אלא חלק מתפיסת עולם הגותית שלמה.
טראומת חורבן הבית היא לדברי רווה המוקד הרגשי ההוגתי שסביבו מתרקמת תרבות השיח והלימוד של החכמים : "הביטויים למשבר, לחוויית הסתר הפנים, לתחושות הבושה והזעזוע ולתהייה על דרכיו של האל – כל אלה אינם מצויים רק בתיאורים מפורשים של החורבן. השבר ואובדן המשמעות מונחים כתשתית עומק רוחנית המעצבת, לדעתי, חלקים נרחבים במפעלם היצירתי של החכמים. את הפואטיקה של מעשי חכמים יש לתאר ולהבין איפוא בהקשר ההיסטורי והתיאולוגי הזה." בשורה של קריאות פרשניות דקות ורבות השראה מראה רווה כיצד המבנים הספרותיים האופייניים למעשי חכמים משקפים בחריפות תפיסה פרגמטית של הקיום, הכופרת בתיאור טוטאלי של ההוויה. רווה מציעה לקשור בין תפיסת עולם זו לבין העדר העיסוק בהיסטוריה שהטרידה חוקרים רבים.
גם בנוגע למאפיינים מובהקים אחרים של מעשי חכמים מצליחה רווה לחלץ משמעויות אידאיות ופילוסופיות מהעקרונות הצורניים של הסיפורים. היא מראה, למשל, כיצד המבנה הדיאלוגי של הסיפורים הוא חלק בלתי נפרד מעולם של ריבוי פרספקטיבות, עולם שיש בו מקום גם לסתירות. התרבות העולה מהסיפורים הנדונים בספר היא תרבות שמתמקדת לא במיתי אלא באנושי וביומיומי, על מצוקותיו החמורות והקלות, הנשגבות והמגוחכות. הספרות הנוצרת בתרבות כזאת, שהיא במידה מסוימת תרבות פוסט- טראומתית, היא – כך עולה מספרה של רווה – ספרות שיש בה חללים של ספק וסימני שאלה רבים, ספרות המעמידה שמים וארץ בו זמנית זה מול זה ותוהה על נקודות החיבור – אך גם על הרווח – ביניהם.