“"הרגתי הרבה אנשים. לשניים מהם תקעתי כדורים בבטן בכיכר טיימס. פעם הראיתי לשש מאות איש במועדון-לילה מה אכל פושע אחד לארוחת הערב, לאחר שהוא ניסה לירות בי. הוא קיבל את שלו בסכין-קצבים. אני זוכר זאת משום שאינני רוצה לזכור. אני שונא את הממזרים שצוחקים וטורפים את החברה האנושית. אני שונא אותם כל-כך שאני יכול להרוג אותם בלי שמץ של נקיפות מצפון. העיתונים מדביקים לי כינויים מכוערים והעכברים שאיתם אני מתעסק פוחדים ממני עד מוות, אבל לי כל זה לא איכפת. כשאני הורג, אני הורג באופן חוקי. בבתי-המשפט האשימו אותי שאני נחפז מדי ללחוץ על ההדק, אבל לא יכלו לקחת ממני את הרישיון משום שאני עושה זאת בצורה הנכונה. אני חושב מהר. אני יורה מהר. ירו עלי הרבה, אבל אני חי עדיין. כזה מין בלש אני" (עמוד 12).

הספר "שתי פנים למוות" מאת מיקי ספילאני (הוצאת טופז, 1980) הוא התשיעי בסדרת ספריו אודותץ הבלש הפרטי הקשוח מייק האמר. דמותו של האמר, כפי שהוא מתאר את עצמו בציטוט שמופיע מעל הוא בלש פרטי שונה במקצת מן השטנץ הרגיל שיצרו צ'נדלר (שגיבורו הוא פיליפ מרלו) ודשיאל האמט (שגיבורו הוא סם ספייד) וחיקו בהמשך עשרות סופרים ובהם רוברט ב. פרקר, ג'יימס לי ברק, ג'יימס אלרוי, לי צ'יילד, מייקל קונלי (וגם יאיר לפיד). הוא שונה משום שהוא אלים יותר, נוח יותר להפעיל אלימות ונהנה מכך. האמר פועל בעיקר מניו-יורק, שם שירת ככל הנראה במשטרה "מכיר את דרכי-הפעולה של משטרת ניו-יורק" (עמוד 57). הוא מרביץ חזק ויורה מהר. כמו גיבורים אחרים בז'אנר גם האמר הוא חייל לשעבר, אשר לחם בשורות חיל הרגלים של צבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה,. בין היתר לקח האמר חלק בלחימה בחזית האוקיאנוס השקט כנגד היפנים, שם התמחה בלוחמת ג'ונגלים.

בספר זה נדרש האמר לאתר את בנו של המדען המילונר רודולף יורק, אשר נראה כי נחטף. בדרך יהיה עליו להתמודד עם שתי נשים מושכות, עם תעלומת רצח ועם דילוויק, סמל המשטרה המושחת והאלים. האמר מוכן להיאבק בכולם על מנת לקיים את הבטחתו לבנו של יורק, ראסטון, כי יגן עליו וישמור על ביטחונו. בדיעבד, מעיד האמר, "הירהרתי בכל הדם שנשפך במלחמה, בכל הדם שראיתי ושנשפך עלי, אך אותו דם לא היה כה אדום ומבחיל כדם שראיתי עת קיימתי את הבטחתי האחרונה" (עמוד 61).

בסך הכל נחמד. לא הייתי כולל את ספילאני כקריאת חובה, אבל מותח.”