“בספרם "סיירת שקד" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) ביקשו ד"ר אורי מילשטיין ודב דורון להביא את סיפורה השלם של סיירת שקד, שפעלה בין השנים 1955־1977 ולאחר מכן באופן לא רציף עוד כארבע־חמש שנים עד שנקלטה כגדוד בחטיבת גבעתי המחודשת.
שקד היתה יחידת מובחרת שאנשיה שלטו ברזי הסיור, הניווט ולחימת חיל־הרגלים. כמו רבות מן היחידות המובחרות בצה"ל המתקראות "סיירת", סיור לא היה עיקר עיסוקה, אלא משימות הביטחון השוטף בפיקוד הדרום, ולאחר מלחמת ששת הימים פעלה בעיקר בחצי־האי סיני.
מן הקריאה בספר לא ברור מדוע קבעו המחברים שחשיבותה והשפעתה על צה"ל דומות לאלו של יחידה 101, שאנשיה גרמו למהפכה בצה"ל. שלמה באום, סגנו של אריק שרון ביחידה 101, הגדיר את תרומתה בעצם החזרה "לערכי־הלחימה שנשתכחו בצה"ל: דבקות במשימה, ניידות, הפתעה ומפקדים שהולכים בראש. כשהתלבשו אנשי ה־101 על הצנחנים, הם החזירו להם את הערכים האלה ושינו את הסטנדרטים של כל צה"ל" (עמוד 25).
צה"ל שלאחר מלחמת סיני כלל בתוכו שתי יחידות חי"ר עיקריות: חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים. לצידן הוקמו יחידות סיור פיקודיות ובהן סיירת שקד. היחידה היתה יחידה מובחרת, ועליה הוטלו, לצד הבט"ש, פעולות כמו פשיטות כנגד יעדי מחבלים וכיבוש יעדים מבוצרים שחייבו יכולת לחימה גבוהה.
שקד פעלה בהתאם לאותו סולם ערכים שקבעו הצנחנים בשנות החמישים, שנותר בתוקף גם היום, אך לא "הוציאה אותו מהנפטלין" ולא היתה שונה מהותית באיכות הביצוע שלה (הגבוהה) מיחידות מובחרות אחרות באותה עת.
למרות שאין להקל ראש בכל אותם מארבים, מרדפים, סיורים ופשיטות על יעדי מחבלים שביצעה סיירת שקד, מן הספר עולה שהיא גם היתה דגם מופרע במיוחד של "צבאו הפרטי של פופסקי", כפי שכונתה יחידה מובחרת בצבא הבריטי שפעלה במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי.
על האווירה ביחידה בשנות השישים המוקדמות ניתן ללמוד מן הדרך שבה הגיע ליחידה אחד מהבולטים שבאנשיה ולימים מפקדה, תא"ל (מיל.) אמציה חן (פאצי). "בצנחנים שמענו סיפורי גבורה, קרענו את התחת באימונים, אבל לא עשינו כלום. כשהייתי בקורס הקצינים סיפר לי סאלח אל־היב על הסיורים והמרדפים ועל כיף לא נורמלי, והציע לי לבוא" (עמוד 113), סיפר.
המפגש עם מפקד היחידה דאז, סא"ל עמוס ירקוני (הלוא הוא עבד אל־מג'יד חד'ר), עשה עליו רושם עצום. "יד תותבת, ערבי. זכרתי את לורנס איש ערב. ביקשתי העברה. זאת היתה חבורה לא נורמלית. כל סיור הוקדש בחלקו לציד, והבישול היה פולחן" (עמוד 113), אמר. בקיצור, לא צבא וגם לא ממש פלמ"ח, אלא ספינת פיראטים.
יוצא דופן היה דני רהב (וולף), יוצא הצנחנים, שפיקד על היחידה במלחמת ההתשה. האלופים ישראל טל ואריק שרון שכנעו אותו לפקד על סיירת שקד, מתוך תפיסה כי היחידה תהווה כוח לפעולות מיוחדות. הוא היה, ככל הנראה, המפקד החשוב ביותר של שקד, והוא שהביאה לקפיצת מדרגה מקצועית, קצרה אך משמעותית.
אחד ממפקדי הפלוגות בשקד, שלומי גרונר, סיפר כי תחת פיקודו "נגמרה תקופת המדורות הרומנטיות. הוא עשה מאיתנו צבא ממש" (עמוד 192). רהב, סיפר פאצי, ביקש ככל הנראה להפוך את שקד "למשהו דומה לסיירת הצנחנים, ושרון שיתף פעולה איתו. אחרי שלא צנחתי עשר שנים צנחתי שוב כחמישים פעמים" (עמוד 193).
בפיקודו יצאה הסיירת לפשיטה נועזת במיוחד – מבצע ויקטוריה. לאחר שב־30 במאי 1970 צלח כוח קומנדו מצרי את התעלה, הרג ארבע־עשר צנחנים ופצע שישה, יזם אלוף פיקוד דרום, שרון, פעולת תגמול כנגד מוצבי הצבא המצרי בגדה המערבית של התעלה.
הקצח"ר, תא"ל רפאל איתן (רפול) יוצא הצנחנים, התנגד להטלת הפעולה על סיירת שקד. אך רהב, טען כי "אין דבר הגיוני יותר מאשר להפקיד את המבצע בידי לוחמי 'שקד', היחידים בצה"ל שהתכוננו לקראתו" (עמוד 209). הוא הצליח לשכנע בכך את האלוף שרון והמשימה הוטלה על היחידה.
כשבועיים מאוחר יותר, בליל ה־11 ביוני, צלח כוח שמנה 134 לוחמים בפיקוד רהב את התעלה בסירות גומי באזור בוצי. לצליחה קדמה פעולת ריכוך אווירית. למרות שהכוח נתגלה דרש רהב להמשיך בפעולה. "אם ננסה לחלץ את הכוח, ואם הם באמת גילו אותנו, הרי נהיה תחת האש שלהם לאורך עשרות קילומטרים. האפשרות היחידה היא לפרוץ לתוך המערך המצרי. אותו הם לא יפגיזו" (עמוד 213), אמר ושוב שכנע את הפיקוד.
לאחר הצליחה טיהרו לוחמי שקד קטע בן כשלושה קילומטרים לאורך התעלה שכלל מערך בונקרים מבוצר. כשמפקד פלוגה ג' וכמה מלוחמיו נפגעו, "רהב שנע בחפ"ק הקדמי על הסוללה אחרי שיפמן, פקד על הפצועים להתפנות בעצמם לכיוון התעלה, ומינה את סגנו פאצי למפקד פלוגה ג'. אף שהיה אמור להצטרף לפלוגה א' (של שיפמן) הצטרף רהב לפלוגה ג' שנפגעה, ובפיקודו התקדמה פלוגה זו מהר" (עמוד 214).
"חדלתי להיות גנרל. רצתי ראשון, עם שני חבר'ה. המצרים ירו עלינו מהמחילות וזרקו עלינו רימונים. זרקתי רימון מהטווח הקצר ביותר שזרקתי בימי חיי. שלושים סנטימטרים. שכבתי על גג המחפורת המצרית והשחלתי את הרימון פנימה. קיוויתי שהגג יעצור את הרסיסים והם לא יפגעו בי, ולמזלי זה מה שהיה" (עמוד 214), סיפר פאצי.
ארבעה לוחמים נהרגו במבצע ושלושה־עשר נפצעו. כשלושים חיילים מצרים נהרגו ועשרות נפצעו. כששב רהב מהלוויות החללים שיבח אותו רפול על הביצוע. בעקבות הצלחת המבצע פיתח אלוף הפיקוד, אריק שרון את תכנית הצליחה במלחמת יום־הכיפורים באמצעות סירות סער, והוכשרה בקרבת התעלה ה"חצר" אשר תשמש כנקודת הצליחה במלחמת יום־הכיפורים. המחברים כללו בספר גם תחקיר של הצבא המצרי אודות הפעולה שקבע שהיתה מוצלחת מאוד.
עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים וח"כ, כתב בשעתו כי לאחר מלחמת יום־הכיפורים שקד ישבה בסיני "חסרת תעסוקה וייעוד, והתמחתה בטרטורים מהסוג שאפילו בצה"ל של אז היה קיצוני במיוחד בפראות ובדמיון. קילומטרים של "אלונקות ברכיים" – שזה בדיוק מה שאתם חושבים, אנשים סוחבים אלונקות כשהם הולכים על הברכיים – וחיילים מגולגלים בתוך חביות במורד הדיונות, ומה לא. כמו כל יחידה בלי ייעוד ותעסוקה, התפתחה גם שם מיתולוגיה שככה עושים חיילים יותר טובים, שכולם נקבות ורק אנחנו יודעים". פירוק היחידה היה רק שאלה של זמן.
חלקו אחר של הספר כולל חיבור על תולדותיו האוניברסליות של חיל הרגלים בעולם ובצה"ל, למן ימי אברהם אבינו (שלפי המחברים היה חי"רניק). כלל לא ברור מדוע נכנס חיבור זה לספר בטיעון הקלוש ששקד היתה יחידת חי"ר. בנוסף ישנם בספר שני מונולוגים ארוכים של שניים ממפקדי שקד, רהב וחן, המבקרים את צה"ל נחרצות משני עברי המפה הפוליטית.
בניגוד לחיבור על החי"ר, שעל תקפות טענותיו ניתן להתווכח, המונולוגים דווקא מאירים עיניים. כך למשל, סיפר רהב כי "כמפקד חטיבת צנחנים, אחרי מלחמת יום־הכיפורים, שהיתה חטיבת עתודה מטכ"לית, דיברתי עם הרמטכ"ל מרדכי גור על הכנת אופציות לפעולה אסטרטגית יבשתית בעירק במלחמה הבאה" (עמוד 253). גור סירב. ואכן, במלחמת המפרץ, היו לצה"ל פערים ביכולות הלוגיסטיות והמבצעיות של צה"ל באותה עת לתמוך כוח גדול הפועל הרחק מישראל זמן ממושך, אף שהיה מי שהתריע על כך מבעוד מועד.
תא"ל (מיל.) ד"ר דב תמרי, מוותיקי הצנחנים שפיקד הן על סיירת צנחנים והן על סיירת מטכ"ל, כתב ב־1994 במאמר ב"הארץ" כי "בכריכה אחת מקופלים למעשה שני ספרים, שהקשר ביניהם רופף: האחד מתאר את תולדות הסיירת ועלילותיה, האחר הוא התקפה כוללת וחסרת פשרות על צה"ל וההנהגות הביטחוניות, ממלחמת העצמאות ועד היום. כל ספר לגופו עשוי היה להיות מעניין, אלא שבפועל הם מעורבבים זה בזה ללא תקנה, לעתים באותו עמוד ממש".
האבחנה הזו מדויקת, וחבל שכך, כי שקד שרשמה פרקים מרשימים במורשת הקרב של צה"ל, ראויה לספר רציני אודותיה. אך טענת המחברים שמפעילות יחידה מובחרת אחת ניתן לגבש אסטרטגיה שלמה מוגזמת ומופרכת. אפשר היה להסתדר בלי, והספר, שפרקיו על פעילות היחידה מצוין, היה הופך לתרומה חשובה למדף הספרים אודות יחידות צה"ל.”
