שביתת הימאים, שפרצה בשנת 1951, הסעירה את הציבור במדינת ישראל הצעירה ואיימה לערער את האמון של חלקים גדולים ביישוב במנהיגיו וביסודותיה של הדימוקרטיה הישראלית המתבססת. מיטב בניה של האומה, רבים מטובי לוחמיה שסיכנו את נפשם במערכותיה, נתקלו במנגנון אטום שחלקים ופרטים בו אינם נמנעים מהפעלת סמכות לא מבוקרת לעתים אלימה ודורסנית. נקל לשער את השלכותיה הטראומטיות של התנגשות זו על הציבור ובעיקר על יסודות האמונה, שפה, במדינת ישראל המתחדשת גמר העם היהודי אומר להניח יסודות לחברה מתקדמת, פתוחה וחופשית. נמרוד אשל, ממנהיגי הימאים השובתים, אינו מתיימר להגיש לקוראיו מחקר מתועד ומלומד על רקעה של השביתה ומהלכיה. לאחר יותר מארבעים שנה ועם התמורות הגדולות והמכריעות שחלו בעולמנו, הוא מבקש לספר את סיפורם של הימאים "אשר פורטונה הפגישה אותם עם סופה שמסלולה הצטלב בנתיב ההתנגשות עם אורח הפלגתם." ובכל זאת, הוא מעלה מן המסמכים הישנים הארות חדשות החורגות מסיפורם הפרטי של גיבורי המעשה וחושפות פרק חשוב ומסעיר בתולדות מדינת ישראל. בלשונו המיוחדת, בנכונותו לחשוף ולהיחשף הצליח נמרוד אשל לתאר סיפור מרגש ומרתק.