“משפחה בוחרים?
וקיבוץ?
אם התשובה לשאלה הראשונה היא לא (לרוב, משום שהיום יש משפחות "חדשות") הרי התשובה לשאלה השניה כבר פחות חד-משמעית.
עתליה, כן, הסרט הידוע עם מיכל בת-אדם, היא בת קיבוץ הנסחפת לרומן שבני הקיבוץ לא רואים אותו בעין יפה. אלה הם שנות השבעים של המאה הקודמת ואז, כמו תמיד, בני הקיבוץ רואים הכל ושומעים הכל, כי כולם צריכים לאכול ומגיעים לחדר האוכל לאכול ובעיקר להחליף רשמים, או פשוט לרכל. האם ניתן להקיא החוצה בן קיבוץ, שלא הולך בתלם? האם התלם היחיד בקיבוץ הוא מה שהרוב רוצה? האם התנהגותו של היחיד, שאינה הולכת בתלם, אין לה מקום? במשך כל הסיפור הקצר עתליה "אורזת" מזוודה יותר ופחות דמיונית ומאיימת על עזיבה.
הסיפור השני עוסק בברגר, מנהיג קבוצת מחתרת בימיו העליזים של השלטון הבריטי. ברגר היה מנהיג נערץ, אבל אנחנו פוגשים אותו כשהוא מוברח מכלאו, מסתובב ביפו, מחפש אוכל ומגורים ואנחנו מלווים אותו באותו בוקר של בריחה כשכבר אין לו על מי להסתמך, מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא.
הסיפור השלישי, ששמו כשם הקובץ הקטן הזה, בלתי קריא ודומה לספרו כשהמלאכים באים, אף הוא בלתי קריא.
בסה"כ קריאה מעניינת, אף אם לא מרתקת, בשני הסיפורים הקצרים הראשונים.”

“אין לי ארץ אחרת

מהי עבורי תמונת נוף ילדותי זאת הצובטת את ליבי בכאב וגעגוע, האם יש סופר או משורר המצליחים לחבר אותי אליה?

לאחרונה חשבתי על הסופר יצחק בן נר, שנולד בכפר יהושע, השוכן בעמק יזרעאל, אל מרחביו הייתי משקיף מידי פעם בעומדי על גבעת זייד, מתחת לפסלו של אלכסנדר זייד, השומר הרכוב על סוסו והמביט גם הוא אל העמק במבט שקפא בזמן. לעתים כשאני עולה מידי פעם צפונה, אני סוטה מהדרך לאותה גבעה ומביט ממנה אל העמק בערגה.

אני מביט לשבילים ולדרכים ששינו את פניהם, בהם הייתי גומא קילומטרים רבים באימוני ריצה, חולף דרך מישורי השדות, חוצה את כפר יהושע, ליד המבנה הנטוש של תחנת הרכבת, וניזכר במיתולוגיה שגדלנו עליה, על סיפורי רכבת העמק, שבתקופת ילדותי כבר לא נותר מאום ממנה, מלבד שרידים מחלידים של מסילת ברזל, גשרי אבן מקושתים על הקישון, ותחנת הרכבת העזובה בכפר יהושע שהלכה והתפוררה מנגיסות שיני הזמן.

מעיתון ילדותי, דבר ילדים, אני זוכר, סדרה שנקראה בעקבות מבעירי השדות, אותה כתב יצחק בן נר, על ילדים המתחקים אחרי כנופיה ערבית, בשנות המרד הגדול המבעירה את שדות העמק, וברקע כמובן הרכבת החולפת על פני נופיו.

מילותיו של יצחק בן נר, המשיכו ללוות אותי, בסוף שנות השבעים, בהיותי אדם צעיר שחיפש את דרכו בחיים, באמצעות שני קבצי סיפוריו, הבלתי נשכחים מבחינתי, שקיעה כפרית, ואחרי הגשם, שניהם עדיין בספרייתי, המתינו עד לימים אלה שאחזור אליהם, בכדי לחוש באותה תחושה מפעימה שהרגשתי לפני שנים רבות בשעה שקראתי את ספריו.

אחרי הגשם, הוא סיפרון דקיק של שלושה סיפורים, הראשון בהם, מספר על עתליה החייה בקיבוץ, אלמנה, שזמן מה לאחר שנישאה, איבדה את בעלה בתאונה. יש לה בת צעירה המתנכרת לה, ואבא תלוש שהפך לבדיחת הקיבוץ. עתליה מנסה למצוא את מקומה בקיבוץ, ללא הצלחה. אהבתה נתונה לגבר נשוי, והיא מרגישה שהקיבוץ הולך וסוגר עליה, מה שגורם לה להתכנס לתוך עצמה, לשיתוק וחידלון. כשהיא כמעט נואשת, היא מחליטה לנפץ את בועת הזכוכית העוטה עליה, ולצאת למסע, שהוא זעקה לחייה שלה. אין אנו יודעים לאן יוביל המסע, ההחלטה לצאת היא הדבר המשמעותי.

הסיפור השני, מספר על ברגר, גיבור מחתרת, הנרדף על ידי הבריטים בתקופת המנדט, ההולכים וסוגרים עליו, ומעלים בקרבו תחושה של קץ, סיפור המתכתב עם מחתרת הלח"י ועם מורטון, מפקד הבולשת הבריטית ששמו נזכר במפורש.

הסיפור השלישי, אחרי הגשם, מספר על דנציגר, צעיר החיי בתל אביב העתידית והדיסטופית, הסובלת מאנרכיה ומכנופיות של נערי רחובות המטילים את חיתתם על העיר, כסוג של נבואה אליה התכוון בן נר בשנת 1977, שנת המהפך בה נכתב הספר, על שסע בין ימין ושמאל ההולך ומקצין את עצמו לאלימות. כך טען בן נר בראיון שנערך איתו על סיפרו לפני כ-3 שנים, כשנשאל על איך הוא רואה את עתיד המדינה. הוא ענה תשובה מפחידה: “כפי שזה נראה לי עכשיו בעוד 30 שנה ישראל תהיה מדינה אחרת לגמרי. יהיו פה דברים מטורפים יותר. " אמירה שאת המשכה קשה לי לקבל, והיא ממש מטילה בי אימה.

אחרי הגשם – איזה צמד מילים נפלא שיש לו משמעות לכמיהה הגדולה לקשת התלויה בשמים ברגעי חסד.

בשעה שקראתי את הספר, אמרה לי רעייתי, שלחתי לך קישור ווצאפ, כעת יוצא מסע מגבעת זייד המשקיפה אל העמק, בו משתתפים אנשי העמק ואנשי קירית טבעון, העולים ברגל לירושלים, נושאים את דגל המדינה בגאווה, בכדי לומר את מה ששרה קורין אלאל במלים הכל כך מדויקות של אהוד מנור:

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת”