עת לסכם


"רק בשביל שלא ירוצו לי סרטים בראש, כמה זמן נשאר לי לחיות?"


לא האמנתי כמה קשה לשאול את השאלה הזו. הרגשתי שהמילים בקושי יוצאות מהפה. כאילו רק השאלה יכולה להרוג.


מאי 2018 במשרדו של פרופסור קרמר. חברים המליצו עליו. אולי כי בעברו היה טייס כמוני. אולי כי הוא מנהל המחלקה האורולוגית באחד מבתי החולים הגדולים בארץ.


"צריך לעשות עוד בדיקות," הוא עונה בסבלנות ובזהירות, נותן לי הרגשה שהוא כבר נשאל את השאלה הזו עשרות פעמים.


"ובכל זאת," אני מתעקש, "בתרחיש הכי גרוע ובתרחיש הכי טוב..."


מרגיש את הלב הולם, מחכה לתשובה.


"תראה," הוא עונה עניינית, "אם הסרטן מפושט ויש גרורות —שמונה־עשר חודשים. אם הגידול קטן ולא הספיק להתפשט — היום אנחנו מדברים על ריפוי מלא."


שמונה־עשר חודשים בתרחיש הגרוע... שנה וחצי... צריך להתחיל לסכם... גם את הספר הזה שהתחלתי לכתוב מזמן. פרקי הפתיחה והסיום לא היו מתוכננים. הנה לך דרמה אמיתית, אני אומר לעצמי. לא ברור אם הגיבור יחיה או ימות בסוף, ומתי...


***


המעבר בין בריא ברוחו ובגופו לבין חולה בסרטן ממאיר בערמונית היה מפתיע, מהיר וחד.


כטייס קברניט בחברת תעופה מסחרית, נבדקתי בדיקות רפואיות מקיפות פעם בחצי שנה. אלו פחות או יותר היו הפעמים היחידות שראיתי רופא. המחלה הכי קשה שהייתה לי עד אז הייתה לכל היותר שפעת של כמה ימים. שנאתי רופאים והשתדלתי להתרחק מהם ככל האפשר, אבל עם זאת לא זלזלתי. כשנמצא בבדיקת הדם האחרונה שרמת ה-PSA — המדד שעשוי להצביע על סרטן הערמונית — עולה מעט על הערך המקובל, הגעתי לבדיקה באופן פרטי.


אחרי שני משפטי פתיחה מנומסים, הורה לי הפרופסור לשכב ולהפשיל מכנסיים ותחתונים. נשימתי נעתקה כשדחף אצבע, אף־על־פי שהקפיד למרוח על הכפפה וזלין. שכבתי מקופל, בקושי נושם וייחלתי לרגע שזה יסתיים. דקה אחר כך הוא אמר נחרצות: "אני מרגיש משהו. אשלח אותך לביופסיה."


שבוע אחרי הביופסיה, בשעה שלוש אחר הצהריים, הגיע טלפון.


"מדברים מאסותא, מהמרפאה של פרופסור קרמר. הגיעו תוצאות מבדיקת הביופסיה שעשית," אמרה לי הפקידה. "פרופסור קרמר מבקש שתבוא עכשיו!"


בשורות טובות לא יכולות להיות אם הפרופסור רוצה שאבוא עכשיו, ידעתי — וצדקתי. "גידול ממאיר," הבהיר לי הפרופסור. כמה עוד גרוע זה יכול להיות? "תשע בסולם גליקסון," כאילו קרא המומחה את מחשבותיי. גליקסון היה האיש שקבע מדד בין 1 ל-10 להגדרת "אלימות" סרטן הערמונית.


איזה דיסוננס עצום בין ההרגשה של איש בריא, אומנם בן 61 אבל מרגיש בשיא אונו, לבין אדם שמתבשר שבגופו מקנן סרטן אלים. שעון החול התהפך והחצי המלא מתחיל להתרוקן בקצב מדאיג.


הרבה מלחמות ניהלתי בחיים, אבל בשנייה אחת הבנתי שזו תהיה מלחמה מליגה אחרת.


בדרך למכונית, הרגליים הלכו על אוטומט. הכול מסביב הפך כמו שקוף והראש היה בסרט אחר.


מה אני מרגיש? שאלתי את עצמי וניסיתי להגדיר את התחושה. זה 'פחד מוות'? כמו אז, לפני הרבה שנים, כשידעתי שאני עומד לנטוש מטוס קרב? (סיפור שעוד אספר עליו.)


אולי 'בהלה'? משהו שדומה לפחד אבל לעיתים ללא סיבה אמיתית. היו לי לא מעט 'בהלות' בעברי. חלקן במהלך אלפי שעות הטיסה שרשמתי. אדרנלין שמזנק במכה ומאיץ את קצב הלב.


או אולי זה 'עצב עמוק' שחונק את הגרון ומאיים לפתוח את תעלת הדמעות? ואם כן, על מה בדיוק?


על סיום לא מתוכנן של חיים יפים וטובים?


על אוהביי, ובעיקר המשפחה הקרובה האהובה שאני עומד להפיל עליה מכה שכזו?


על תוכניות רבות מספור שאולי לא אזכה להגשים?


כשנכנסתי לאוטו וסגרתי את הדלת, כמו סגרתי בטריקה עוד פרק בחיים. החלטתי שאני מרגיש קצת מכל דבר אבל מעל הכול, להפתעתי הגדולה, הרגשתי השלמה. הקלה ושלווה גדולה אפפו אותי. לא ויתור חלילה, לא אחד כמוני ירים ידיים בלי מאבק, אבל השלמה והקלה.


כמעט שעה נסיעה הביתה.


השתדלתי להתרכז בדרך העמוסה מאוד בשעת ערב זו, אבל בראש ניסיתי להסביר לעצמי איך יכול להיות שאני מרגיש שלווה. אינני יכול להתלונן על החיים שהיו לי. ילדות מלאת חוויות נעימות. תקופת נערות תוססת רומנטית. שירות צבאי מרתק כטייס קרב בחיל האוויר. מציאת 'האחת והיחידה' שמאז ועד היום צועדת לצידי ומאחוריי ויחד הקמנו משפחה לתפארת. יציבות כלכלית. בקיצור, אושר ועושר. כמעט שאי אפשר לבקש יותר.


כשהסתכלתי אחורה על הדרך שבה צעדתי, על מה שיצרתי ומה שחוויתי, כמעט לא היו לי חרטות. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד השכלתי להסתכל על חצי הכוס המלאה והייתי מאושר בחלקי. כל שהיה לי לומר הוא תודה. אולי זו הסיבה העיקרית לשלווה המוזרה וההשלמה שלכל דבר, בעיקר לדברים הטובים, יש סוף?


בערך באמצע הדרך מבית החולים אסותא הביתה — בית אבן כפרי יפהפה שהיה חלומי מאז ומעולם — עברתי לתכנן את העתיד, קצר או ארוך ככל שיהיה. החלטתי שאני ממשיך את חיי כאילו לא אירע דבר אבל נותן עדיפות עליונה לבדיקות ולטיפולים ככל שיידרשו.


ממש כמו בשאלה הפילוסופית הנדושה — אילו היית יודע שנשאר לך זמן קצוב לחיות, איך היית חי? בחנתי את עצמי היטב חזור ושוב ובכל פעם הגעתי לאותה מסקנה: לא הייתי משנה כלום! מאושר הייתי לפני ושמח בחלקי גם עתה. חכם? טיפש? נאיבי? זה ממש לא משנה. ההקלה וההשלמה, בעיקר עם עצמי, הייתה נהדרת.


ובכל זאת ידעתי שיש לפניי כמה משימות חדשות ומורכבות:


למי, מה ואיך לספר?


אילו משימות יזכו עכשיו לעדיפות מלבד הטיפול בסרטן?


למשל, הספר הזה, 'כנפיים שחוקות', שאותו התחלתי לכתוב לפני כמה שנים, יקבל מעתה דחיפה נמרצת. זה משהו שאני חייב לעשות, חלק מצוואה ומחותם שארצה להשאיר אחריי.


זה לא פשוט, אבל לא נורא, סיכמתי לעצמי.


כן, כזה אני: אופטימי חסר תקנה.


אגב, אני משוכנע שלאשתי, ילדיי ומשפחתי הדבר הרבה יותר קשה ומעיק. אולי כי אני לא סובל כרגע משום מחושים ומרגיש בריא לחלוטין. אולי כי הרבה יותר קשה ככל הנראה לראות מישהו שאתה אוהב מתמודד עם מחלה קשה ועם עתיד לא נודע.