“"לונדון, 20.12.33
פוליה יקרה,
כנעט גמרתי עבודתי בלונדון. בעוד שלושה ימים לונדון מתרוקנת לכבוד חג הכריסטמס, ואין מה לעשות פה יותר. בעוד יומיים אלך לפאריס, ואהיה שם ימים אחדים. וב-27 לחודש אני מפליג מטרייסט ובאחד בינואר אגיע ליפו. פה כל הזמן ערפל ועננים, כאילו אין כלל שמש ושמים בעולם, אצלנו ודאי עוד חם. הירדו כבר גשמים?
שלום ונשיקות,
אבא"

אלה המילים שבהם נחתם הכרך הראשון של ספרי זכרונותיו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דויד בן גוריון. את הכרך עב הכרס - 722 עמודים ועוד נספחים - לקחתי כמובן מספריית הרחוב הקרובה אלי. לא נלוו אליו כרכים נוספים וזאת למרות שהסט המקורי כלל שישה כרכים. אז לקחתי אותו, בתור חלק מהמסע שלי בעקבות ההיסטוריה של הציונות של מדינת ישראל. תהיתי מה כותב אדם על פני שבע מאות עמודים ומעלה. אדם שאמנם עשה הרבה דברים והיה בהרבה תפקידי מפתח, אבל בדיוק זה - הוא עשה דברים. זה לא שהוא היה איזה ש"י עגנון שהקדיש את כל זמנו ומרצו רק לכתיבה. וכתיבה לוקחת זמן. זה היה די מזמן כשלקחתי את הספר, ועל אף שאני קוראת מהר מטבעי, את הספר הזה לקח לי זמן רב לצלוח, וזאת מפאת האופי של הספר הזה.

כשאדם, בפרט פוליטיקאי, מתיישב לכתוב את זכרונות או אוטוביוגרפיה, יש לו מספר מטרות שונות למיזם הזה, והן גם כרוכות בזיהוי קהל היעד העתידי של המסמך - האם הוא האזרח הרגיל במדינה שסקרן להכיר פנים אישיות יותר של המנהיג? האם זה אדם במדינה אחרת שמעוניין להכיר תמונה מלאה של אדם ששמע עליו פה ושם בחדשות ואין לו ממש מושג מי הוא. היעד גם יכול להיות חוקר עתידי שרוצה ריכוז מסמכים כדי לתעד את ההיסטוריה. הרבה פעמים הכותב של מסמך כזה גם מבין שהוא לא סופר, והוא לוקח איתו סופר צללים שעושה את העבודה במקומו - הם משוחחים יחד, השיחות מוקלטות וסופר הצללים עושה מזה ספר שהוא מעניין, קריא, אולי קצת קליל אם זה הקו שהולכים עליו.

תהיו בטוחים שדויד בן גוריון לא עשה שום דבר מכל אלה. הוא התחיל לכתוב, לכתוב ממש, על ימי ילדותו והתבגרותו והשנים הראשונות שלו בארץ, ואז כנראה התעייף מכל זה והתחיל לשלב דברים מן המוכן - למשל מכתבים שכתב. הנוהג היה בתקופות שבהן קשרים אישיים נשמרו מרחוק על ידי תכתובת ידנית מבוססת שירותי דואר לא בהכרח אמינים, לשמור אצלך העתקים של מכתבים שכתבת. אז הוא משלב למשל דברים שכר טרח וכתב לאבא שלו וגם הם נכללים במילה "זכרונות". כי למה לטרוח להיזכר, לקרוא מחדש, לתקצר, לעבד, להוציא את הדברים שנראים חשובים, אם אפשר פשוט להשתמש במה שכתבת כמות שהוא. והוא לא מסתפק בזה, ומוסיף גם תיעודי נאומים, מאמרים שפירסם, פרוטוקלים של ישיבות ועוד ועוד. בחלקם של המסמכים נשאר "בן גוריון" בגוף שלישי ודבריו מובאים יחד עם נאומים ארוכים של דוברים אחרים. ובכן, ככה מגיעים לשבע מאות עמודים וזה עוד בכרך הראשון, זה שכולל את השנים הפחות מעניינות. הייתי אומרת שהוא פשוט קיבץ את כל הדיסק הקשיח שלו למקום אחד והדפיס אותו, אבל זו לא הדרך שבה הדברים עבדו בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת. אני מניחה שהיתה קלדנית שהקלידה הכל, ואז סדרי דפוס בהוצאת עם עובד שהתקינו הכל. אם ציפיתי להערות אישיות בצד הדברים - "חשבתי", "תכננתי", "התאכזבתי" - אז ציפיתי.

וכך חתרתי את דרכי בספר לאורך שבועות וחודשים, מכסה של כמאה עמודים בכל פעם, תוך דילוג ראוי על פרטים כמו סטטיסטיקות, נאומים מפי שמות שכיום הם שמות רחובות ברחבי הארץ, ועוד. לא הכל בלתי מעניין, להיפך, יש הרבה דברים מאוד מעניינים, אבל הרוב בלתי אישי וגם חוזר על עצמו. מקריאת הדברים מתברר למשל עדכמה הסוציאליזם היה אבן יסוד בתפיסתוו של דוד בן גוריון ומכאן גם בבניית המדינה שהוקמה בצלמו כדמותו. נהוג לומר שראשי הציונות ומקימי המדינה התעלמו מקיומם של תושבים ערבים בארץ, וזה במידה רבה מאוד ממש לא נכון. "השאלה הערבית" עולה ונידונה בלי הרף בישיבות, במאמרים ובהרצאות. לעומת זאת יש התעלמות כמעט מוחלטת מכל מי שהיה שייך ליישוב היהודי בארץ ישיראל לפני שנת המפתח 1880. מה שכן עולה זו התנגדות רבה לשפת היידיש - דוד בן גוריון טוען כי גם בגולה ענייני הקהילה התנהלו ברובם בעברית. הוא ידע לדבר יידיש, אבל למד לכתוב ביידיש מאוחר יחסית ורק כשלא היתה ברירה. בכלל נושא השפות מעניין מאוד, כי הוא למד המון שפות, כולל טורקית כשרצה ללמוד משפטים באיסטנבול. אנגלית הוא למד מאוחר יחסית.

תיאור החתונה שלו נמצא עדיין בחלק הפחות מעייף ויותר עלילתי של הסיפור, ואני אביא אותו כאן במלואו:
"... ביום כ' בכסלו תרע"ח (5.12.17) התחתנתי עם פוליה מונבז. החתונה שלנו נתקיימה בעירייה שבניו יורק על ידי פקידי ראש העיר. הייתי צריך להביא שני עדים שאנחנו רווקים, ולשלם שני דולרים. זה היה בבוקר, כשהייתי רגיל אז לבוא לישיבת הוועד הפועל שהוקם על ידי במפלגת "פועלי ציון" לשם ארץ ישראל. הייתי בא בכל בוקר לישיבות הוועד בדיוק לפני התחלת הישיבה. הפעם איחרתי ברבע שעה והחברים השתוממו על האיחור, הסברתי להם - איחרתי כי זה עכשיו התחתנתי. כולם כמובן בירכו אותי והתפלאו שהתחתנתי בלי לספר לאיש מקודם - ולא התחתנתי אצל רב. הפגשתי עם פוליה עוד בשנת 1916 כשדרה בביתו של ד"ר אלסברג, שאצלו נתקבצו ראשי האינטליגנציה הפרו ציונית - סירקין, ז'יטלובסקי, צוקרמן, בן צבי, אנוכי ועוד. פוליה היה לה חדר בביתו של ד"ר אלסברג ושם התוודענו והתקרבנו. היא לא היתה ציונית, כמו כל הדור הצעיר בזמן ההוא היא היתה אנרכיסטית. האישיות האידאלית שלה היתה אמא גולדמן, מנהיגת האנרכיסטים באמריקה, יהודיה רוסית. אבל כשהתקרבנו היתה רגילה לבוא לאסיפות שלי, אחר כך גם עזרה לי בעבודתי למען הספר ארץ ישראל. ביליתי את רוב זמני בספרייה הגדולה של ניו יורק ברחוב 42, והיא היתה מעתיקה בשבילי קטעי מאמרים שציינתי לה מספרים אנגליים. היא נולדה ברוסיה, במינסק, במשפחה עשירה, שכל בניה נדדו לארצות הברית. אחותה פסיה ואחיה היו אף הם בניו יורק. אביה היה עשיר ושלח לה כסף ללמוד רפואה. אך כשמת - נתרוששה המשפחה, ולא יכלה עוד להמשיך לימודיה באוניברסיטה והיתה ל"אחות". אז "אחות" עבדה שתים עשרה שעות ביום, ולכן יכולנו להיפגש רק לעיתים רחוקות. כשנתאהבנו זה בזה אמרתי לה שאם תסכים להתחתן איתי - תצטרך לעזוב את אמריקה ולנסוע איתי לארץ עניה וקטנה, שאין בה חשמל וגאז, וגם אין בה כלי רכב חשמלי. היא הסכימה לכך. גם אמרתי לה שאנו משתדלים אצל הממשלה האנגלית להשיג רישיון להקים גדוד יהודי באמריקה, ואם הרישיון יתקבל - אתגייס לגדוד, וגם לכך הסכימה. הרישיון בא לאחר החתונה שלנו, וכשנרשמתי ביום 26.4.18 ללגיון הלכתי מיד אליה לספר לה זאת. היא מיד פרצה בבכי נורא. ניסיתי להרגיע אותה. ואמרתי הלא לא התנגדת להתנדבי ללגיון כשאמרתי לך זאת. אבל רק בקושי הרגעתי אותה. אני ידעתי מדוע היא בוכה: היא כבר היתה הרה. זה היה ארבעה וחצי חודשים אחרי חתונתנו. כשנרגעה לא אמרה לי שלא אלך לגדוד, ואני הבטחתי לה שמיד לאחר היוולד הילד אעשה הכל למען שהיא תבוא עם הילד לארץ."

יש כמה וכמה אנקדוטות יפות, כמו תיאור הטיסה הראשונה שלו, כל מיני פרטים על התקופה הקצרה שבה עבד כפועל חקלאי, תיאור של מחלה לא ברורה, "קדחת", שבה לקה מפעם לפעם מהזמן שהגיע לארץ ישראל. תיאורים של פעולות הקמת מדינה יש מאין, התנגדות לעליה רביעית "הבורגנית" ולרוויזיוניסטים, וכאמור פגישות רבות מאוד עם המוני שמות של רחובות .
לא נראה לי שאני אטרח לקרוא את הכרכים הבאים, גם זה היחיד היה מייגע ביותר עם צימוקים מעטים.”