סירו אלגריה, מגדולי סופריה של פרו (1909-1967). ספרו ``הכלבים הרעבים`` תורגם בידי גאיו שילוני ויצא לאור בהוצאת ספרית פועלים. ``...דמומה הביטה קאסיאנה בעפר הנופל וממלא את הקבר המכיל את בנה שהיה תוחלת חייה. עתה נעשתה היא עצמה אדמה וכל ישותה שרויה היתה באדמה. בניטו קאסטרו מהרהר היה במתים המוטלים לפניו ובאלה הטמונים בתוך האדמה, והמסיחים בשיניהם ההדוקות, בארובות עיניהם שהשחירו, בידים הגדועות, בעצמותיהם שהלבינו. הוא לא ידע את מניינם. מאז נתמרדו אטוספאריא ואוצ`ו פדרו, ולפניהם ואחריהם - מי ימנם? אבל האדמה אוצרת בה את קולות המרי שלהם, את חזיהם השחומים והפועמים, את הזרם האדיר של קולות, של צעקות, של אנחות, של זמירות, של חרדות. יהא שמם פורפיריו, אוצ`ו או פידל - קולו של בניטו כרע לפני הימנון אדיר זה ונבלע בתוך לילם הגדול והיוקד. משום שמתו מיתה של ארבע מאות שנה ונתייסרו בכל היסורים שהזמן אוצר בחובו. ועל שום אהבתם את האדמה, שהיא, היא חבל הטבור של האדם...``