“את הספר הזה קניתי, כמו הרבה ספרים אחרים שאני קונה, בגלל הכריכה החיצונית שלו. תמונת הטלאים, המורכבת מגזרי נייר בדגמים שוניפ, משכה את תשומת ליבי. קראתי את הספר אז, כשקניתי אותו, וזה היה בערך בסביבות 2005. נהניתי, אבל החזרתי למדף ועברתי הלאה. לאחרונה הגעתי אליו שוב, לקריאה שניה.

כנראה שזה ספר שצריך קריאה שניה, כי יש בו רבדים ורבדי רבדים. כמו תמונת הטלאים, כמו שמיכות הטלאים המסורתיות, הוא מורכב מקטעים שונים, זכרונות שונים, מתקופות שונות ומרמות תיעוד שונות. כל קטע נלקח מיריעה אחרת, שהיתה לה היסטוריה אחרת, והצירוך שלהם יחד, ללעיתים מסתיר את חומרי הגלם השונים. הפיסות הקטנות המחוברות יחד, אינן נראות כמו היריעות המקוריות ששימשו להכנתם.

המספרת היא אישה בשנות החמישים לחייה, שחוזרת לבית שבו גדלה בנערותה, אצל סבה וסבתה, ובדרך אגב מגלה את היומן של סבתא שלה. פתאום, מתוך הקריאה ביומן, ומתוך נקודת המבט של אישה בשלה ובוגרת, נקודת המבט השונה מזו שהיתה לה כנערה, היא מגלה פתאום שהמציאות היתה שונה ממה שהיה נראה לה, וכל מיני זכרונות על סבתא שלה, על סבא שלה, ועל היחסים ביניהם, מוארים אצלה באור שונה.

והנה "העולם שמתחת" עצמו- זיכרון של קת המספרת מימי נערותה, ביום שבו סבא שלה יוצא איתה לשיט באגם:
"האגם היה שקט, רוח לא נשבה והאוויר היה קריר. רכנתי בצידה של הסירה והנחתי לאצבעותי לרפרף על פני המים. לפתע ראיתי משהו עמוק מתחת לפני המים. רכנתי קצת יותר. "אני חושבת שיש שם בניינים למטה," אמרתי לאחר כמה שניות. סבי השמיע צליל של הסכמה.
התרוממתי מעט על ברכי. "אני חושבת שזו ממש עיר," אמרתי.
"אכן, זו עיר, קאת', או לפחות היתה עיר," אמר.
הבטתי בו. הוא לא היה מופתע. הוא ידע על כך. "אבל מה קרה?" שאלתי. "היה מבול?"
הוא צחק. "זה הסכר, יקירתי. הם בנו סכר על הנהר והטביעו את כל העיר."
הבטתי שוב במים. המראות הופיעו ונעלמו מתחת למים הנעים, ועימם גם התחושה של מה שהיה שם פעם. במשך רגעים ארוכים לא יכולתי להאמין למראה עיני. חשבתי שאני מדמיינת. ואז שוב נראו הבניינים, עצובים ומסתוריים. נשגבים, כמעט. נשגבים מפני שנעלמו לעד, ועדיין יכולנו לראותם ולדמיינם.
"כיצד יכלו לעשות דבר כזה?" שאלתי אותו. "ומה קרה לאנשים שגרו שם?"
"אינני חושב שנותרו עוד אנשים רבים כשזה קרה. וכשנפתח הסכר, אלה שנשארו היו חייבים ללכת."
"אבל זה נורא, לראות את כל העיר שלך שוקעת למצולות. כל המקומות שהיו שלך, שהיו יקרים לך".
"אני מניח שזה אכן היה נורא," אמר.
"זה כל כך... מוזר." רכנתי שוב והתבוננתי במראות שחלפו מתחתנו, אבל זה כמו עולם קסום, נכון? וגם עצוב."
"את צודקת, כמובן. זה באמת כך. עצוב ויפה. כפי שרוב הדברים העצוביפ הם גם יפים"


עד כאן הציטוט. כמו הקטע הזה, קאת' מגלה עולם שלם שנשאר מתחת למים. המון אפשרויות של מה היה אילו. כמו כן הספר פורש מקצת הקשיים של נשים בראשית המאה העשרים, וכן את הכוח שיש לאנשים מסוימים על אנשים אחרים, ואת התוצאות הבלתי ניתנות לצפיה של השימוש בכוח הזה.

כל ספר ששווה קריאה, שווה בעיני קריאה שניה, אבל בספר "העולם שמתחת" הקריאה השניה היתה מהנה יותר מהראשונה מכיוון שהיא חשפה עוד ועוד רבדים שנעלמו מעיני בהתחלה.”

“ספר טוב ממליצה בחום אישה בת 52 גרושה פעמיים שמספרת מנקודת מבטה זיכרונות עליה על אמה סבתה. מתוך יומנים של סבתה ופתקים שהשאירה. על סבתא ג'ורג'יה והסבא הרופא. דברים חדשים מתגלים לה תוך קריאה. על יחסיה החמים עם ילדיה הקשר ההדוק. הפתיחות שיצרה בין הבנות ובינה. האהבה. ותפקיד החדש סבתא לנכדה החדשה.”