הספר מציג מבחר של יצירות מהסיפורת הישראלית שבמרכזן עומדת התנסות בחווית אבל על מותו של אדם קרוב. בין היצירות הנידונות: סיפורים של ש``י עגנון, א``ב יהושע, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, יהושע קנז, יצחר בן נר, סביון ליברכט, לאה איני ועוד.העיון ביצירות נשען על שני עוגנים: מצד התמאטיקה פונה הספר אל הפסיכולוגיה, אל הפסיכותרפיה ואל הפסיכואנליזה כדי לברר את הרלוונטיות של תיאור האבל המקובל בתחומן של פרקטיקות אלה למחקר הספרות.הדגם התרבותי מהווה מעין רקע ומסגרת התייחסות שאפשר להעמיד לצידו את ההתנהגות הקונקרטית של הדמויות ולשאול: האם הספרות מאשרת את התובנה שהשיגו המדעים, מדעי האדם והחברה השונים, או האם הספרות חותרת אל תובנות שונות?העוגן השני עליו נשען הדיון הוא פואטי: היצירות נבדקות מבחינה סטרוקטוראלית וחשיפתם של מבני העומק ושל האופוזיציות הבסיסיות המייצגות את הטקסטים נעשית במסורת הפואטיקה הקוגנטיבית. חיבורם של שני העוגנים מראה כיצד נאבקת היצירה על עיצוב חד פעמיותו של האדם המתאבל נגד מגמות תרבותיות של הכללה ונירמול.ההתאבלות מתגלה כתחום מובהק של התרבות, שבו מנסה הממסד לגבש את הפרטים לקבוצות מוכללות ומוגדרות: עדות המזרח מול אשכנזים, ילדים מול מבוגרים, הורים שכולים מול מוסדות ההנצחה, רומנטיקונים מול בורגנים, זקנים מול צעירים, חריגים מול קונפורמיסטים. תרבות הכלל לרוב תירבתה ובייתה את האבל כדי שיהיה נוח להיות ליד האבלים בלי שצערם ועמידתם הקרובה אל המוות תאיים על חיי הכלל ותערער את יסודותיהם. הספרות נותנת פתחון פה לתכנים שהתרבות הרשמית דוחה.הספר מצטיין בדייקנות הביטוי ובשטף ההרצאה ובמהלכו מוארים גם הסיפורים היותר מוכרים באור חדש ומפתיע.חנה נוה מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, מחברת הספר ``סיפורת הווידוי`` (1988).
