"אני יודעת, יקירי, איזה עינוי היא הציפייה למוות... איזהו הפחד מפני הקץ. מה הייתי נותנת כדי להגן עליך, כדי לחלץ אותך משם, כדי לעזור לך. אני יכולה לתת רק את חיי, שהרי אין לי עוד דבר מלבדם, ואני אתן לך אותם". אישה צעירה התגנבה דרך השדות אל מחנה המוות מיידנק. בנחישות וללא פחד התקרבה אל הגדר וניסתה למשוך את תשומת לבו של המשגיח. המראה היה מוזר כל - כך, עד שהכל, אסירים ושומרים, חדלו מעיסוקיהם ובהו בה בתימהון. יום יום שבה נעמי אל המקום במאמציה להציל את בעלה שהיה כלוא במחנה. זה היה עוד פרק במסכת הייסורים של נעמי. לאחר שנים של חיים בגטו ורשה, חיים של רעב, מצוד ואבדן וניסיונות שנכשלו לחיות בזהות ארית בדויה מעבר לחומה, חוותה נעמי יחד עם במ משפחתה את תקופת ההתקוממות היהודית בגטו ורשה, את גילויי הגבורה ואת ייסורי החורבן, מות ההורים ואבדן הבעל. לאחר שנחלצה מן הגטו הבוער מצאה נעמי מסתור ארעי הרחק מן הגטו, ושם, בודדה וגלמודה ישבה ורשמה רשימות. העתיד נראה באופק, עגום ומבטיח כאחת. אלא שלא היה עתיד - נעמי נורתה ונהרגה ביום השחרור. הרשימות שכתבה ראו אור בפולנית סמוך לסיום המלחמה. תרגומם לעברית מעשיר את ספרות השואה בעדות של אישה משכילה, בעלת עין בוחנת וסגנון כתיבה ייחודי.