הרופא הלבן גנח ורטן לאורך כל הדרך. הוא היה כמעט בן חמישים, כבד גוף, בעל פנים מחוטטים ומבט של קדוש מעונה. על קרחתו הבוהקת ביצבצו אגלי זיעה שניתקו לסירוגין מן העור הסמוק, החליקו על מצחו, צרבו את עיניו וגלשו במורד אפו בדרכם מטה. אלמלא היה זה עניין של כסף, לא היה טורח לעולם לצאת ממרפאתו הקטנה והממוזגת בלב לאגוס ולהיטלטל שעות ארוכות בטויוטה סטיישן המאובקת בין הכפרים הדלים והמעופשים של דרום ניגריה. הדרכים היו קשות, החום והלחות בלתי נסבלים, ובכל פעם שהרכב נחת לתוך מהמורה בכביש המשובש, לקול שאונם הצורם של חלקי מתכת מתרופפים, בקעה מפיו צווחת כאב. הוא סבל בקול רם.
הצעיר האפריקני השתקן שנהג במכונית אסף אותו בשעת בוקר מוקדמת מן המרפאה. הוא היה כבן עשרים וחמש, זריז תנועה, חד מבט, וחסון כמתאבק מקצועי. הם חלפו על פני כפרים דלים וחלקות קרקע שנחרשו במחרשות יד, ולא הבחינו אלא בגברים מעטים, רובם זקנים. כל גבר שכוחו היה במותניו הרחיק לנסוע למקומות שבהם נזקקו לידיים עובדות, ובכפרים נותרו בעיקר נשים ונערות שעסקו בעבודות השדה, בבישול, בכביסה וברעיית עיזים. הנשים היו זקנות ובלות, והנערות ליבלבו כפרחים שממהרים לפרוח ונחפזים לקמול. שני הגברים לטשו עיניים אל הצעירות בבלויי הסחבות, שהחזירו להם מבטים חסרי עניין ושבו לעיסוקיהן ללא התלהבות יתירה. הן יכלו להיות בנות שתים עשרה או חמש עשרה, אולי פחות ואולי קצת יותר. רק מעטות מהן ידעו מתי בערך נולדו. גם הוריהן לא טרחו לזכור תאריכי לידה, משום שלא ייחסו לכך כל חשיבות. בַּבּוּש האפריקני, יער הגשם הצפוף שבקרחותיו השתכנו הכפרים החקלאיים, מצטמצם תפקידן של מרבית הנערות בעבודה קשה ובהבאת ילדים לעולם. הסיכוי להיחלץ מן הגורל הזה שאף מאז ומתמיד לאפס.
הרופא שנא את הנסיעה, כשם שתיעב כל יציאה מלאגוס בכבישים המתפוררים החוצים את הבוש כצלקות ארוכות. לא רק טלטולי הדרך הטרידו אותו. הוא אטם את נחיריו כדי שלא לחוש בצחנה שעלתה מן הכפרים. נפשו סלדה ממראה הגברים והנשים שעשו את צורכיהם בשולי הכביש, מהזוהמה שכיסתה את גופם של הילדים שניסו להדביק את המכונית בדהרת רגליים יחפות, ומן הריח שהדיף הנהג, רֵיחם החמוץ של אנשים שאינם נוהגים להתרחץ. מאז הגיע לכאן מלונדון כרופא צעיר, עשרים ושתיים שנים קודם לכן, עדיין לא הצליח להתרגל למראות ולריחות האלה.
הוא נשם לרווחה כאשר הטויוטה עצרה לבסוף ליד ביצה מעופשת. עֵז גרומה כירסמה בלאות עשבי בר שצמחו על שפת המים, ונערה שהחזיקה מקל בידה השגיחה שלא תחמוק מעיניה. עורה השחור משחור ותווי פניה היפים - אף סולד, עיניים חומות גדולות, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים דקות - העידו בה שהיא בת לאחד משבטי הצפון הצחיחים, שירדו אל אזור הדלתה הפורה כדי שלא יגוועו ברעב. קומתה היתה תמירה, עיניה חצופות, רגליה ארוכות ושדיה קטנים וחטובים.
"אִי קאארוֹ (בוקר טוב), אִינְקָה," אמר הנהג במאור פנים.
"אִי סֶה פּוּפּוֹ (תודה)," השיבה.
"זאת הבחורה שחיפשתי," זרק האפריקני לרופא באנגלית.
"יש לך טעם טוב," גיחך הרופא והביט בה בתשוקה גלויה.
הם ירדו מהמכונית וקרבו אליה. עיניה הישירו אליהם את מבטן. היה בהן חשד, אבל גם ביטחון בכוחה להתנגד לכל ניסיון לעולל לה רע. מאז עמדה על דעתה, כל גבר זר עורר בה רתיעה מיידית. גברים היו איתות של סכנה. היו בהם שניסו לא אחת לגרור אותה אל השיחים, לקרוע את לבושהּ ולאנוס אותה באכזריות. באזור הזה אונס היה עניין של מה בכך. כמעט לכל נערה היו ילדים שנולדו ללא נישואין מגברים שכפו עליה את רצונם, ורק במקרים בודדים לא נדבקו הנשים או הילדים במחלות מין שהשתוללו ברחבי היבשת. אינקה היתה פיקחית דיה כדי להיזהר. בין קפלי שמלתה נשאה איתה דרך קבע סכין חדה, ולעתים תכופות, תכופות מדי, נאלצה להשתמש בה כדי להבריח גבר שנטפל אליה. היא האמינה שמגיע לה יותר, הרבה יותר מאשר יכלו חיי הכפר העלובים להציע. היא חלמה על היום שבו יהיה לה די והותר כסף שיוכל להבטיח חיים נוחים, נעימים ובטוחים הרחק משם.
האפריקני חייך אליה ופניה הנוקשים הפשירו מעט. היא הכירה אותו.
"אביך בבית?" שאל.
ידה השחורה הצביעה על בִּקתת חימר מכוסה בגג פח עגול. שני ילדים וילדה שיחקו לידה בכדור סמרטוטים ונטשו אותו כאשר הבחינו בשני הגברים המתקרבים. הם עטו עליהם, הושיטו יד לנדבה והרופא הלבן השליך לעברם כמה פרוטות.
בתוך הבקתה מצאו האורחים מלאגוס גבר מבוגר, אשה קטנה ונכנעת שהיניקה תינוק, ושתי תרנגולות שפרצו בצווחות ונמלטו למראם.
הגבר והאשה בחנו את השניים. את הרופא הלבן לא ראו מימיהם, את הצעיר השחור, יליד הכפר הזה, הכירו היטב. בגדיו והמכונית שבה נהג העידו עליו שעשה חיל בעיר הגדולה. הוא לא הִרבה במלים.
"אני רוצה לקחת את אינקה ללאגוס," אמר.
עיניו של האב ניצתו בעניין. כבר זמן רב ציפה שמשהו מעין זה יקרה. יציאתה של בתו מן הבית פירושה המיידי היה פחות פה להאכיל, פחות כסף להוציא. אביה ואמה הכירו הרבה תושבים בכפר שבניהם ובנותיהם עקרו העירה כדי לחפש שם את מזלם. אף אחד מהם לא חזר עוד לכפר.
"כמה אתה משלם?" שאל. הוא הריח עִסקה ונחיריו התרחבו. האשה אמרה משהו בכעס, אבל בעלה היסה אותה בקוצר רוח.
"תגיד תודה שאני לוקח אותה ממך," אמר הצעיר, "היא תעבוד בשביל בן אדם לבן. יהיו לה מיטה ובגדים ואוכל טוב. זה מספיק."
האב ידע שהצעיר צודק. עבודה אצל הלבנים היתה אמנם טובה לאין ערוך מרעיית עיזים או פילוח תלמים באדמת הבוץ, אבל הוא גם ידע שאינקה יפה ופיקחית מכל בנות הכפר, וזה היה שווה כסף.
"כמה?" חזר ושאל.
הצעיר העווה את פניו באי רצון.
"אלף נִיאָרָה," זרק בקול נרגן.
"ארבעת אלפים."
הם התפשרו על אלפיים, משהו כמו ארבעים דולר.
המוכר הושיט יד ארוכה ורזה כדי לקבל את הכסף.
"לא כל כך מהר," אמר הצעיר, "קודם כול נבדוק אותה. הבוס רוצה רק בחורה בריאה שלא היה לא אף פעם גבר."
מלמול עמום של אי שביעות רצון גלש מבין שפתיו של האב. לא היה לו מושג אם בתו חולה או בריאה, בתולה או לא. באי רצון יצא מן הבקתה והזעיק את בתו בצעקה צרודה. היא משכה את העז בחבל והכניסה אותה למכלאת הכלונסאות הסמוכה.
"האנשים האלה רוצים לקחת אותך ללאגוס, אבל הם צריכים לבדוק אותך קודם," אמר אביה.
הסיכוי להגיע אל העיר הגדולה עורר בה התרגשות. היא נחפזה להיכנס אל הבקתה, והרופא הורה לה בתנועות ידיים להפשיל את שמלת הבד הפשוטה שלבשה.
"הם לא יעשו לך שום דבר רע," הבטיח אביה.
ידיה הרימו את שמלתה והרופא כיעכע בהתפעלות. ירכיה המוצקות ורגליה החטובות עוררו ריגושים חמים בשיפולי בטנו. לאחר שחבש כפפות, חדרו ידיו המזיעות בהנאה אל תוך אבר מינה והתדפקו על קרום בתוליה. הוא השתהה שם יותר מן הדרוש, כפי שהשתהה על שדיה כאשר בדק את ליבה.
אחר כך הקיז מעט מדמה והניח כמה טיפות על משטחי בדיקה שהוציא מתוך ערכה קטנה שנשא בתיקו. הוא עסק בכך שעה קלה, ואחר כך הרים את עיניו אל הצעיר.
"היא בתולה כמו תינוקת," פסק, "הגוף שלה בריא, ולא נראה לי שנדבקה במחלות מין."
הצעיר האפריקני נאנח בהקלה.
"בסדר, ניקח אותה," אמר.
"האנשים האלה רוצים שתעבדי בלאגוס בשביל איש לבן," אמר לה אביה, "לכי איתם. תעשי מה שיגידו לך." הוא לא שאל לדעתה. הוא קבע עובדה.
עיניה החומות סקרו את בני העיר שקנו אותה מאביה. תהיה אשר תהיה המטרה שלשמה שילמו את הכסף, כל דבר, בעיקר עבודה אצל לבנים, נראה לה טוב יותר מן החיים חסרי התוחלת בכפר הדל שבו נולדה. אמה התרוממה עם התינוק, ניגשה אליה וליטפה את שערותיה ברוך, בדאגה ובשתיקה. גם היא שתקה.
בתנועות זריזות אספה אינקה את כל רכושה עלי אדמות - צרור של בלויי סחבות, כמה עדיים זולים, וכף רגל יבשה של חתול פרא, קמע למזל. שני הגברים הושיבו אותה בטויוטה ויצאו לדרך. היתה זו הפעם הראשונה שנסעה במכונית, הפעם הראשונה בחייה שיצאה מתחום הבקתות והפחונים במעבה הבוש. פעורת עיניים נצמדה אל החלון במהלך השעות שבהן היטלטלה המכונית בכבישים הגרועים, עד שנראו בתי הבוץ הקטנים והעלובים בפרבריה של לאגוס.
רוחות האַרמָטאן האחרונות של עונת היובש הביאו איתן ענני אבק שכיסו את העיר והסתירו את עין השמש. בשולי הדרכים והכבישים, כמו יצורים דהויים שאיבדו את דרכם בערפל, עמדו זונות צעירות וזקנות וחיכו ללקוחות. דוכנים מאולתרים של ירקות ופירות נרקבים היו מוצבים באי סדר פה ושם. נשים הסתובבו עם מגשים עמוסים בכרוכיות של עלי בננה, מחית של יאם, תפוח האדמה המקומי, נתחי דגים ורוטב צ`ילי חריף. ילדים שיחקו בשכונת פחונים צפופה ומזוהמת.
מקץ שעה קלה היו כל אלה מאחוריה. את מקומן של שכונות העוני תפסו אזורי המגורים הנאים והנקיים יחסית של ויקטוריה איילנד. הם היו רחוקים מלהידמות לרבעים הנאים של ערי המערב, אבל אינקה הביטה סביבה בפה פעור מהשתאות, כמו הגיחו המראות האלה היישר מתוך החלומות שחלמה. בעיניה, לא היו יפים מהם.
היו שם בתים פשוטים למראה, והיו חווילות מפוארות שנבנו על הלגונה המוקפת בערוץ של מים מן האוקיינוס האטלנטי הסמוך. התגוררו בהן עשירי לאגוס, נציגי חברות זרות ופקידי ממשלה אפריקנים בכירים. משמר משטרה פרטי סייר ללא הרף בשטח כדי לשמור על שלומם.
במעלית חרישית עלו השלושה אל דירה בקומה הרביעית של בית מגורים חדש. הצעיר צילצל בדלת והזדהה באינטרקום. זמזום חשמלי אותת לו שהדלת פתוחה. בפנים קידם את פניהם משב רוח קר ממערכת מיזוג האוויר. הנערה הצטמררה ולפתה את כתפיה החשופות. היה לה קר.
מולה, בכורסה עמוקה בחדר האורחים הגדול, ישב גבר כבן שלושים וחמש בעל מבנה גוף בינוני, שיער קצר, כרס קטנה ועיניים כחולות וחודרות. ידו הימנית לפתה כוס וויסקי ריקה למחצה. שלוש קוביות קרח נעו בתוכה במחול איטי שעה שלטש אליה את עיניו. מה שראה השביע את רצונו. הוא חייך.
"כמה שילמת בשבילה?" שאל את הצעיר האפריקני.
"אלפיים ניארה."
"לא רע."
הלבן הוציא מארנקו כמה שטרות כסף ונתן אותם בידי הרופא. האיש מילמל תודה ויצא. הצעיר נשאר בחדר. הוא היה שומר ראשו של הגבר הלבן. הוא ציפה להוראות.
"עשית עבודה טובה," אמר הלבן והעניק גם לו סכום כסף, "אתה יכול ללכת. תשאיר אותי איתה."
שומר הראש יצא מן החדר ונשאר במסדרון, סמוך לדלת הדירה. זה היה מקומו הקבוע כשאדונו היה בבית.
הנערה הביטה בסקרנות באיש שרכש אותה. בעיניה לא היו אותות של פחד או מבוכה, וזה מצא חן בעיניו.
"קִינִי אוֹרוּקוֹ נִין (מה שמך)?" שאל. בשנת שהותו בניגריה הצליח ללמוד כמה משפטים בסיסיים בשפה המקומית.
"אינקה," אמרה. הקור הוסיף להציק לה.
"אִינוּ מִי דוּן לַאטִי רִי אִין (אני שמח לפגוש אותך)."
הוא הצביע על עצמו: "גידי," אמר, "גידי מתל אביב."
"גידי," חזרה על שמו בקול מהוסס.
הוא לקח את ידה. אצבעותיה הצוננות נבלעו בכך ידו הגדולה. עיניה נתלו בו בשאלה כשהוביל אותה אל המטבח, פתח את דלת המקרר והחווה לעברו בתנועה מזמינה.
"קחי," אמר.
לסירוגין הביטה בפליאה בו ובמקרר, כמו לא האמינה בכנות הצעתו. שפע המזון, שהוכן על ידי המבשלת האפריקנית של בעל הבית, סיחרר את ראשה. באצבעות חוששות-עדיין לקחה פיסת בשר מבושל, תחבה אותה לפיה ובלעה ללא לעיסה, מעיפה מדי פעם מבט נחפז לעברו של האיש, כמבקשת לוודא שיתיר לה לקחת עוד. היא היתה רעבה.
פניו לבשו ארשת של שביעות רצון, כבעליה של חיית מחמד אסירת תודה האוכלת מידו. הוא חייך כשטרפה עוד ועוד עד ששׂבעה. אחר כך לקח אותה אל חדר האמבטיה והסיר מעליה בידיים תאוותניות את הסחבות שלבשה. דמו געש כשליטף את שדיה הצעירים, הנוקשים למגע. עורה היה חלק כראי, ומגעו שונה כל כך ממגע עורן של הנשים הלבנות שהיו לו. זמן רב חלם על הרגע שבו תעמוד לרשותו פילגש אפריקנית צעירה, לא נגועה במחלות מין, בתולה שלא היה לה איש לפניו, מאהבת צייתנית שתהיה כולה שלו...