מלחמת קרים, מלחמת הבורים, מערכת קאמבראי, טוברוק, סינגפור, פרל הרבור, שתי מלחמות העולם, מלחמת ויאטנם ואחרות הם ציוני דרך בהיסטוריה הצבאית של האנושות וזבו לסיקור היסטורי טרחב; אולם את עובדת היותם אסונות מחרידים פטרו ההיסטוריונים בלא - כלום או לכל היותר ייחסום ל"הנהגה אטומת ראש", ל"אמבציליות צבאית", ל"אידיוטים', ל"טיפשים ארורים" וביוצא בזה. מדוע נתבעו קרבנות כה עצומים במערכות אלה יותר מאשר במערכות אחרות? מה מביא לניצחת במלחמה, ומה גרם לשואה? הודות למה שב מצביא אחד מן המערכה עטור זרי תהילה, ואילו האחר שב אבל וחפוי - ראש? היש הסבר כלעעהו לפיו ניתן לאפיין מכשלות צבאיות - ולעומתן הצלחות צבאיות? ואם נוכל ללמוד ק ההיסטוריה את גורמי הכישלון הצבאי, הנובל גם לנבא אותו? שאלות אלה חשובות מכדי לפתור אותן בהסברים כמו חוסר מזל וטיפשות. מצביאים שהגיעו לפקד על צבאות עצומים - על כל המורכבות והקושי הרב שבכך - לא ייתכן שהיו טיפשים. ד"ר דיקסון - מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון - חוקר את התופעה בנלים של הפסיכולוגיה המודרנית. ניתוח אסונות צבאיים מביש למסקנה ברחיה: את הגורם העיקרי לתבוסה בקרב יש לחפש במבנה נפשו של המצביא. יש דמיון רב ביותר בין המבנה הנפשי - התשוקות המודחקות, חסכים מימי הילדווע מערבת ערכים וציפיות - של המצביאים השלומיאליים בבל הזמנים, בכל המקומות ובכל הלאומים. כך ניתן לשרטט את דמות האב - טיפוס של המצביא הכושל - השלומיאל. התיאוריה שאותה מציע המחבר, לא זו בלבד שיש בה כדי להסביר אסונות צבאיים שקרו מאז ומעולם, אף ניתן לעשות בה שימוש רב לעתיד. יש בתיאוריה זו כלים לגילוי מוקדם של מצביאים שלומיאליים - בבוח, ולהיפך - אפשר להשתפהם בה לאיתור מוקדם של מצביאי העתיד שיובילו את צבאותיהם אל הניצחון והתהילה. מה רב ערבו של גילוי מוקדם זה במיון המועמדים לבתי הספר לקצונה ובקידום קצינים במסלול הצבאי!