יום אחד, כשישבתי בכורסתי הנוחה בחדרי וקראתי ספר מרתק במיוחד על תמסחים ירוקים מסוכנים שהשתוללו ביערות - העד של אמריקה הדרומית, שמעתי צלצול בדלת. ניגשתי ופתחתי. בפתח ניצבה מאיה, הילדה של השכנים החדשים, שעברו להתגורר בבניין שלנו לפני כשלושה חודשים. היא הביטה בי בעיניה השחורות והגדולות ואמרה: "סיפרו לי שאתה סופר, אז הבאתי לך משהו לקרוא." אחר כך מסרה לי מחברת אדומה עליה נכתב באותיות מסוגננות, יפות ועגולות: 'היומן הפרטי של אלינורה': "מי זאת אלינורה?" שאלתי, "אני, כך קוראים לי בכיתה...""אני משאירה לך את המחברת, "הוסיפה. "מחר אחזור. אחרי שתקרא אני רוצה לדבר איתך על משהו מאוד חשוב." הסכמתי והיא הלכה. התיישבתי על הכורסא הנוחה שלי, הנחתי בצד את הספר על התמסחים הירוקים ופתחתי את יומנה של אלינורה, שבעצם שמה האמיתי הוא מאיה. קראתי ומיד הוקסמתי. למחרת היא חזרה. "קראת?" שאלה בהיסוס ביישני. "קראתי" אמרתי. "ונהניתי מאוד,"הוספתי. "אתה חושב שגם ילדים אחרים ירצו לקררוא את היומן שלי?" התענינה, מביטה בי בעיניה הגדולות. "אני בטוח שירצו" אמרתי. "אז אולי תפרסם אותו?" שאלה. "אשמח לפרסם אותו," עניתי. עוד באותו יום העברתי את היומן לדפוס, והרי הוא לפניכם. משה יהלום.