“ההוצאה של "ספריית תרמיל" לא זרה לי, ולא פעם מצאתי איזה ספרון צהוב ומתפורר מהסדרה, שהדרך היחידה להגיע אל התוכן שלו היתה דרך ספריית תרמיל. כמו כן רק לאחרונה ידעתי על ההיסטוריה של ההוצאה הזאת והשטיק שלהם להיות נגישים לחיילים עם הגודל של הספרונים (עד היום אני מצליח להחזיק בכיסים של המדים גם כאלה יותר גדולים אבל לפחות לכיס האחורי של הג'ינס זה כן נכנס) ואפילו התלהבתי קצת מהעובדה שהספרונים האלה ממש נמכרו בשקמ, מה שיש מצב שגם היום היה הולך.

בכל אופן, בנוגע לגישה של התוכן הלא שכיח, לא כך המקרה בספרון הנוכחי שהרי קדמו לו הוצאות לחלק מהסיפורים וגם כיום אפשר לקרוא את הקצרצרים בפרויקט בן יהודה.
אז אלישבע. את "סמטאות" שלה קראתי ואהבתי, והיא בפני עצמה מאוד סיקרנה אותי. אין מה לחדש לגביה יותר מדי, רק שכשראיתי את אוגדן הסיפורים הזה עלה בי שוב הרצון לקרוא עוד ממנה.

הספרון בנוי משישה סיפורים קצרים, שמחזיקים בתוכם מהתמצית של אלישבע. אמנם משוררת וסופרת מוכרת מז'אנר הספרות העברית, אבל העובדה שהיא הייתה גויה לא עזרה לה יותר מדי (בתחום ובכלל, בארץ) - הרבה בדידות וניכור (החליטה ג"כ שלא להתגייר) היו מנת חלקה, והרבה מזה ניכר שהשפיע על הסיפורים.

בסיפורים אין איזו התגלגלות אירועים מותחת או מפתיעה, אין התחכמות של עלילה או פיתוח מורכב. הסיפורים שלה מאוד סיפוריים, העברית ציורית ויפה, והמסר הפשוט שלפעמים נדמה כחסר פואנטה - מגיע כחלק בלתי נפרד מהאווירה הציורית של הסיפור.
וביתר פירוט:

מקרה טפל: מספר את סיפורה של מניה, שמתמודדת עם הקיום שלה כיהודייה בחברה הרוסית הרגילה, כשברקע עלילות הדם - הסיפור מעביר את התחושות והמחשבות שלה - איך חברים שלה יקבלו אותה? איך הם מתנהגים כשהם מדברים על "הנושאים החמים" בהם יש גם קצת אנטישמיות?

ימים ארוכים: סיפור על מישהי צעירה (בלשון סגי נהור) שנמצאת בעיירת נופש והבדידות שלה מביאה אותה לידי דמיונות שווא בנוגע לבן המוצלח והנאה של בעלת הבית. שוב בדידות, עם מודעות למצב שלה, מה שגם גורם לה רק לדמיין ולתאר לעצמה את העולם שבו הייתה רוצה לחיות.

מלכה לעברים: סיפור בסגנון של הראשון, התאהבות קטנה של מר בחור ב"מליה" בת עשירים שמוצאת בו עניין עקב המקום שלו באומנות. עם הזמן הוא מגלה שהיא יהודייה, והיא מתחילה להיכנס לתהיות ובילבולים עד שמחליטה לעזוב אותו לטובת חיים עם מישהו שיכול לעזור לה לפתח את מה שהיא קוראת לו ה"נשמה" בהכוונה לזה שהיא יהודייה, ואת הסוף שלה שמגלים, סיפור בו הוא הגיבור אבל כולו מתעסק בה, אפילו בסוף

שגיונות: גם כן סיפור אהבה רק שהפעם מישהי נמשכת לאיזה דמות מוערצת, ובסוף בגלל אחותה וגיסה - עוזבת אותו בלי שום מצפון ועם מודעות לניצול של האינטליגנציה שלו. בסיפור הזה יש יותר מהתאהבות דמיונית או רומנטית, יש התאהבות יותר בוגרת ועניינית, כמו כן כל הגישה של הסיפור יותר בוגרת ופחות עוסקת בתמציתיות של אלישבע.

נרות של שבת: הסיפור הכי מאופיין של אלישבע מהספרון. מאופיין הכוונה מהמקום של הבדידות, הנוכריות, והזיקה ליהדות. גויה שנתקלת במראה משפחתי של הדלקת נרות נוצרת את הזיכרון שמשפיע עליה שנים קדימה, ומתעמתת עם העובדה שגם אהבה עם המורה היהודי לא יכולה להתממש נוכח העובדות.

האמת: הקצר ביותר, שמתאר בצורה הכי פחות מתוחכמת ויצירתית את הבדידות. מישהי שמוצאת גיבורים בכל מקום ומאמצת אותם בדמיון שלה, כל פעם גיבור אחר עד שמתה, ומי שקוראת את היומנים מלאת פליאה על חיי החברה של אותה אחת, רק שהיא לא יודעת את האמת - שזה התוצר האפרורי של הבדידות.

ואחרי כל זה, האימלוק המתבקש הוא שאני ממליץ על הקריאה. אני ממליץ גם לגגל על אלישבע, הסיפור שלה מרתק, והספרון הזה מייצג אותה בצורה הרבה יותר טובה מהרומן היותר מוכר שלה "סמטאות".”