“תיאור ההיסטוריה של יהודים בארצות האיסלם נע, זה זמן רב, בין שתי עמדות קיצוניות. גישת עמק הבכא וגישת גן העדן. גישת עמק הבכא, היא הגישה היהודית הקלאסית לחיים בין גויים. על פי גישה זו, סבלו היהודים מנחת זרועם של המוסלמים, פרעו בהם, טבחו בהם וחייהם היו מסכת רצופה של סבל מתמשך. הם היו מבודדים מבחינת מגורים ותעסוקה, והיוו קבוצה מושפלת ונחותה. רק הנאורות האירופאית או הציונות והעלייה לישראל גאלו אותם מייסוריהם. גישת גן העדן מתארת מציאות הפוכה. היהודים חיו בשלום ובשלווה, בהרמוניה מלאה עם שכניהם המוסלמים שהפגינו כלפיהם סובלנות ואפשרו להם חיים דתיים ותרבותיים פורחים. עד ההתערבות האירופאית / קולוניאלית ועד הציונות. או אז נתקע תריז בין יהודים למוסלמים, תריז שחייב בסופו של דבר את היהודים לעזוב את המדינות המוסלמיות ולהגר לישראל או למדינות המערב.
גם תיאור היחס בין הציונות ומדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלאם או בשמם הישראלי – המזרחים, נע בדיכוטומיה דומה בין שתי עמדות קיצוניות. העמדה האחת, העמדה השוויונית – ניטרלית, רואה ביחסה של הציונות והסוכנות היהודית, ולאחר מכן ביחסה של מדינת ישראל וממסד הקליטה שלה, יחס הגון ושוויוני. לפי עמדה זו מעולם לא הייתה שום הפליה ביחס ליהודים המזרחים. הציונות כתנועה לאומית הדגישה תמיד את הסולידריות בין כל היהודים. הפערים שנוצרו מאוחר יותר במדינת ישראל נוצרו כתוצאה מהשוני בנתוני היסוד בין העולים לותיקים ובין העולים מאירופה לעולים מאסיה וצפון אפריקה. האירופאים הגיעו לארץ משכילים ועשירים ואילו המזרחים הגיעו בורים ועניים. העמדה הנגדית, העמדה הקולוניאלית – קונספירטיבית, רואה את הציונות כעוד תנועה קולוניאלית של אירופאים. מעבר להתייחסות לערביי ארץ ישראל כאל 'ילידים' – פרימיטיבים וחסרי זכויות, הציונות התייחסה כך גם אל יהודים ערבים, כלומר אל המזרחיים. הציונות התעלמה מהם כל עוד יכלו יהודים אשכנזים למלא את יעדיה ונזקקה להם רק למשימות מסוימות כמו כיבוש העבודה מהערבים בתקופת העלייה השנייה או ישוב גבולות הארץ והצורך בפועלים במעבר לכלכלה תעשייתית לאחר קום המדינה. מעמדם הנוכחי של המזרחים בישראל לא נובע מכישורים נמוכים או מטעויות בדרך הקליטה אלא מתוכנית מוכנה מראש, קנוניה, שנועדה למקם את המזרחים ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית.
ספרו של ירון צור, אומנם איננו מתמקד בהכרח בשאלות אלו אולם הוא מביא ביחס לסוגיות האלו, המשפיעות על החברה הישראלית עד היום, עמדה מאוזנת ומחדשת. כתיבתו של צור, גם בכתבים אחרים שלו, משלבת בתוכה את היתרונות של הסוציולוג ושל ההיסטוריון. הסוציולוג אמון על בחינת התמונה הרחבה, הכללית. על מתיחת הקווים הגסים, על תיאור התופעות הרחבות תוך דילוג מעל הפרטים הקטנים. הוא משתמש במודלים ובתיאוריות. ההיסטוריון יתרונו בפרטים. בייחודי לתקופה, לאזור לתופעה. הוא מסתייג מהכללות ומודלים. בספר קהילה קרועה מצליח צור להחזיק את החבל בשני קצותיו. הוא מביא את סיפורה של תפוצה יהודית אחת בפרק זמן מוגדר אולם מצליח למקם את התיאור במסגרת פרשנית רחבה שיש בה להאיר על סוגיות דומות כמו שאלת יחסי יהודים מוסלמים בגולה, שאלת יחסי מזרחים אשכנזים בארץ ושאלת יחסי מדינת ישראל והפזורה היהודית.
הציר המרכזי שסביבו נבנה תאורה של הקהילה היהודית במרוקו הוא יחסן של תנועות לאומיות שונות ליהודי מרוקו ויחסם של יהודי מרוקו אליהם. הלאומיות הערבית – מרוקאית, ההזדהות עם צרפת, והתנועה הלאומית היהודית – הציונות. תוך כדי הדיון נחשפות תובנות חדשות לגבי מהותה של הלאומיות, מהותו של הקולוניאליזם והמשולש המרתק שביחסי ארופאים, מוסלמים ויהודים.
באשר ליחסי יהודים מוסלמים – מפריך צור את התפיסות הרומנטיות של שותפות יהודית מוסלמית ואת הנחה שהרמוניה שררה טרם הקמת המדינה. במרוקו, כמו בארצות מוסלמיות אחרות, מרבית התושבים, טרם נחשפו, או נחשפו רק באופן חלקי להשפעות ההגות המודרנית ותפיסתם העצמית וזהותם הקולקטיבית עדיין ניזונה מהעמדות המסורתיות. בעיני המוסלמים המסורתיים היו היהודים ד'ימי. בני חסות שקיבלו את העול הפוליטי של שלטון האיסלאם ותמורת חסות והגנה התחייבו לשמור על גינוני כניעות כלפי המוסלמים. בעיני היהודים המסורתיים הייתה השהות במרוקו עונש גלות לעם נבחר על חטאי העבר. הם ייחלו ליום שבו יגאל אותם אלוהים באקט שיוכיח את עליונותם על הגויים (עמ' 44). הם לא חשו נאמנות ושותפות עם המוסלמים וראו במרוקו את ארצם של המוסלמים, לא שלהם.
אולם גם רוב אלו שנטשו את החברה והזהות המסורתית לא ראו עצמם כ'ערבים או מרוקאים בני דת משה', כלומר בעלי זהות לאומית מקומית והגבלת הזהות היהודית לתחום הדתי בלבד. ההשפעה המערבית והמודרנית על הזהות המסורתית לא תרמה להזדהות ולתחושת שיתוף יהודית מוסלמית. הנאורות המערבית, זו שבארופה הסירה את המחיצות בין היהודים לסביבתם ותרמה להשתלבות והזדהות של היהודים עם ארץ מגוריהם, הובאה למרוקו על ידי הצרפתים. היהודים נחשפו מוקדם יחסית לסביבתם למסרים אלה בעזרת רשת החינוך היהודית צרפתית אליאנס (כי"ח) שנועדה בין השאר להפיץ את ערכי המערב. ואולם המסרים המערבים לא תמכו בהשתלבות של יהודי מרוקו (והדבר נכון, במידה רבה, גם בשאר ארצות האיסלאם) בקרב חברת הרוב המוסלמית אלא דווקא בהתערות בתרבות הצרפתית ובהתרחקות והיבדלות חריפה יותר מסביבתם שנתפשה כמפגרת, עריצה ומדכאת.
התנועה היחידה שבמסגרתה ניתן להציג אחווה יהודית מוסלמית היא הלאומיות המרוקאית, שראשיתה בשנות השלושים של המאה ה-20. תנועה זו רצתה להדגיש את קיומה של אומה מרוקאית, אומה לה שותפים כל תושבי מרוקו, ערבים, ברברים (התושבים הקדומים של צפון אפריקה שהתאסלמו עם התפשטות האיסלאם והגעת הערבים אך שמרו על תרבות, מנהגים ושפה נפרדת) ויהודים. הגישה הלאומית, שהייתה שונה מהגישה המוסלמית המסורתית והושפעה במידה רבה מהלאומיות האירופאית, ניסתה לשכנע את היהודים שהם חלק מהעם המרוקאי. ואולם אופייה הדתי של הלאומיות המרוקאית שהתבססה סביב דמותו של הסולטן כנסיך המאמינים, ותמיכתם של הלאומיים במאבק הפלסטיני בארץ ישראל הקשה על יהודים להשתלב בזרם החדש.
צור, אינו גורס בהכרח שחיי היהודים במרוקו היו רצופי סבל וייסורים (גישת עמק הבכא) ומציין שבהקשר הזה יש עמדות שונות (עמ' 219). אולם בתקופה של מעבר למודרניות, מגמת הפירוד בין יהודים לערבים צברה תאוצה. התפיסה המסורתית מחד והנסיבות היסטוריות הקשורות לתיווך הארופאי של רעיון ההשתלבות בקרב היהודים מאידך, כמו גם הנסיבות הספציפיות של הלאומיות המרוקאית כמעט ולא אפשרו את אותה הרמוניה שאותה מתארים תומכים גישת 'גן העדן'. ודאי לא תחת הכותרת של לאומיות מרוקאית משותפת.
למעט בודדים, מרבית יהודי מרוקו הזדהו עם התרבות הצרפתית או עם הדת היהודית, ולעיתים עם שניהם גם יחד. הבדלנות כתוצאה מזהות יהודית דתית וההתבדלות מחברת הרוב כתוצאה מהשפעה ארופאית תרמו לחדירתה של הלאומיות היהודית – הציונות. להבדיל ממה שקרה בארופה, בארצות האיסלם היו הן השמרנות הדתית והן התרבות המערבית גורמים שסייעו להתפשטות הציונות ולא לחמו בה. התרבות המערבית, מלבד היותה גורם המעודד התבדלות, חשפה את היהודים להלכי רוח לאומים מודרניים ובוגרי החינוך הצרפתי היו קרקע נוחה לחדירת רעיונות ציונים. לאחר השואה, ועקב האכזבה מצרפת ומאירופה, האופציה הציונית הייתה אופציה מועדפת. גם השמרנות הדתית, הן זו המסורתית והן זו שהובלה על ידי ארגונים חדשים ושילבה שמרנות ומודרניות, יצרה כר קליטה לציונות עקב האלמנט הלאומי (גם אם איש לא כינה זאת כך וגם עם הדבר קדם להופעת הלאומיות המודרנית) שהיה בזהות ביהדות המסורתית (עמ' 216). אומנם היו עימותים בין שמרנים במרוקו לבין פעילי עלייה אולם הם היו על רקע החילון שנלווה לקליטתם של עולי מרוקו בישראל. זו לא הייתה התנגדות עקרונית למדינת היהודים ולעלייה לארץ ישראל – שעוררו תמיכה רבה עקב היותם יעדים נכספים בהגות הדתית.
התנועה הציונית זכתה החל ממלחמת העולם השניה לתמיכה רחבה, גם אם מבחינה ארגונית רק מעטים היו חברי התנועה. עם זאת, המשימה הציונית האולטימטיבית, העלייה לארץ ישראל, לא סחפה חלקים נרחבים מיהדות מרוקו. אולם הדבר נבע לא רק בגלל עמדתם של יהודי מרוקו שחיו תחת שלטון קולוניאלי בביטחון יחסי אלא גם בגלל יחסה של הציונות ושל המדינה היהודית ליהודי ארצות האיסלאם.
המסגרת שצור ממקם בתוכה את יחסן של הציונות ושל המדינה ליהודי ארצות האיסלם משלבת בין שתי עמדות נוגדות לכאורה – העמדה השוויונית – נייטרלית (הגורסת שלא היה שום יחס מפלה) והעמדה הקולוניאלית – קונספירטיבית (הגורסת שכל מערכת היחסים בנויה על אפליה והתנשאות). ניתן לכנות זאת כגישה של סולידריות מתנשאת. עמדה זו, של הציונות כלפי המזרחים, נובעת משתי תפיסות עולם ששלטו בתודעת בני הזמן – ההיררכיה של המורשת הקולוניאלית והאתוס השוויוני של הלאומיות. המורשת הקולוניאלית יצרה הבחנה ברורה בין אירופאים (ולצורך העניין מדובר גם בלבנים באמריקה) לבין 'ילידים'. זו הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית. מורשת זו גם מתייחסת לעליונות התרבותית (ובניסוחים מסיימים אף הגנטית) של בני אירופה על ה'ילידים'. חלקים לא מבוטלים של הילידים, בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותם. יחסם של יהודים אירופאים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא יכול היה להיות מנותק מההקשר הזה. למעשה ההיררכיה הקולוניאלית הייתה שלטת בעולם עד העשורים האחרונים ממש. אולם במקביל למורשת הקולוניאלית השפיע על תודעתם של בני התקופה האתוס הלאומי השוויוני. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בני כל בני האומה. הלאומיות (ולא כאן המקום להיכנס לדיון הרחב בדבר המדומיינות או הממשות של התופעה) מעמידה את השייכות לאומה לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד או שבט ובמקרים רבים גם דת.
הציונות, כלאומיות של פזורה, כוללת בתוכה מרכיבים משני צידי המתרס הקולוניאלי. מערכת היחסים בין המרכז הלאומי המונהג ומורכב ברובו על ידי יהודים אירופאים לבין התפוצות ה'ילידיות' מושפע משתי תפיסות העולם האלו ועל כן ניתן לכנותה כסולידריות (בגלל האתוס הלאומי) מתנשאת (בגלל המורשת הקולוניאלית). זאת להבדיל מהעמדה השוויונית נייטרלית שמתייחסת רק לאתוס הלאומי ולהבדיל מהעמדה הקולוניאלית קונספירטיבית שמתעלמת מהאתוס הלאומי ומתייחסת רק למורשת הקולוניאלית. בהקשר זה חשוב לציין שבניגוד לעמדתם של כמה חוקרים והוגים רדיקלים, הציונות ממתנת את היחס המתנשא ליהודים מזרחים הנפוץ בתודעת בני הזמן ואיננה מעצימה אותו.
תפיסות העולם המתנגשות הללו, הלאומיות והקולוניאליזם, מביאות לשתי מגמות סותרות כלפי יהודי צפון אפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. לעיתים מופיעות גישות סותרות אלו באותו משפט. כך למשל כאשר בן גוריון מתייחס ליהודי המזרח הוא מסביר לחבריו ש"חינוכם של היהודים האלה לשניים או שלושה יסודות אלמנטריים קשה מאשר בפולין ורומניה. לא קשה ללמדם להשתמש בנשק אבל ללמדם גאון יהודי ואומץ יהודי יותר קשה מאשר את יהודי פולין, כי הם יותר מוכים ומושפלים" (עמ' 239). אלה הם אמירות מתנשאות אולם לא גזעניות. בן גוריון מניח שקיים פער דורות חינוכי ולא פער גנטי. ההקשר שבו מופיעים הדברים היא הרצון של התנועה הציונית, לאחר השואה, לפעול להביאם ארצה. עמדה משלבת במובהק.
ביטויה המעשי של העמדה המשלבת היה בשליחת שליחים ובעידוד הפעילות הציונית בארצות האיסלאם. עליה של ממש לא התקיימה עד קום המדינה. פליטי השואה היושבים על מזוודות וחשופים לאנטישמיות היו המועמדים הראשונים לעלייה המוגבלת בהיקפה. עם קום המדינה, כאשר נפתחו שערי הארץ, זרמו רבבות של יהודים מארצות מוסלמיות. הארגון, העידוד והמימון היו כמעט כולם על חשבון המרכז הלאומי או יהודים אירופאים אחרים (הג'וינט). אולם הגידול בשיעורם של יהודים מזרחים בישראל הצעירה, גידול שלא שיקף את ההרכב האתני של העם היהודי (יהודי ארצות האיסלאם היוו פחות מ-15% מיהודי העולם אך היו יותר מחצי מהעולים בשנות המדינה הראשונות), העלה חרדה רבה מהאופי ה'ילידי' שיווצר למדינת היהודים. או אז באה ביתר שאת לידי ביטוי גם העמדה המסתייגת. המרוקאים זכו לגישה מסתייגת במיוחד בין השאר בגלל שהגל הראשון של העולים משם כלל צעירים רבים משולי החברה. אלה הותירו רושם שלילי במיוחד על הקולטים ויצרו דימוי שהורחב כלפי כלל יהדות מרוקו. הגישה המסתייגת, שאחד מביטוייה החריפים היה במאמר שפורסם על ידי העיתונאי אריה גלבלום בעיתון הארץ ב-1949, הביאה להאטה בתוכנית העלייה מצפון אפריקה ומאוחר יותר למדיניות של עלייה סלקטיבית שפסלה רבים מיהודי מרוקו לעלייה.
הספר דן בנושאים רבים ונוספים כמו למשל חברת המגזרים, מושג שצור מחדש, המתאר את הרכב החברה היהודית בארצות קולוניאליות. בספר ישנה גם התייחסות לתפקידה של הציונות ולדילמה הקיימת לעיתים בין שתי משימותיה המרכזיות – הצלת היהודים באשר הם ובנין ארץ ישראל. זו שאלה רלוונטית לבחינת היחסים בין כלל התפוצות למדינה והיא רלוונטית גם לתפוצות הממוקמות גבוה בהיררכיה הקולוניאלית. האם במדיניות העלייה יש להעדיף את האינטרס של בנין הארץ (ואז להעדיף עולים שתרומתם הפוטנציאלית הוכחה) או שמא, בגלל טובת היהודים, יש לאפשר לכל יהודי באשר הוא לבוא לארץ ישראל, גם אם הדבר צורך משאבים רבים. הספר גם מאזכר תופעה שכיום מטרידה רבים בחברה הישראלית על רקע הצלחתה של תנועת ש"ס – שורשי הפעילות האורתודוקסית בצפון אפריקה.
מדובר בספר מקיף ביותר, המתייחס בצורה מאוזנת ורבת מעוף לשאלות הרלוונטיות עד היום לחברה הישראלית – לאומיות, יחסים בין עדתיים ויחסי ישראל והתפוצות.”