“עד היום אני לא מסוגלת לקרוא את הספר הזה בלי להלביש על המילים היפהפיות של נתן אלתרמן את המנגינה של השיר הידוע "אהבה בסוף הקיץ", שאני ואחיי כפינו על הסיפור בעודנו ילדים תמימים ורכים בשנים.
ההיכרות הראשונה שלי עם אלתרמן, אמן הביטוי, הייתה בספר זה, אותו קיבלתי בסביבות גיל חמש. (עד היום הוא שוכן אצלי על המדף במקום של כבוד, ובמצב לא רע...), והוא בין ספרי הילדים היחידים שבאמת קראו לי לפני השינה, יחד עם ספריה המקסימים של לאה גולדברג ועוד קלאסיקות.
אני עוד זוכרת את עצמי שואלת את הוריי מהו פרימוס, וכיצד הוא נראה (כי הרי איורים אינם מספקים), ומשחקת בקקטוסים הננסיים של אמי (רק לא לגלות לה...), מכבים אמיצים שכמותם! מעטים הם הספרים, הנוגעים בילדים עד כדי כך, ואהובים כל כך ע"י מבוגרים באותה מידה בדיוק, אבל האם ציפינו למשהו פחות מנתן אלתרמן האגדי?
מהיכרות שהסתכמה ב"הוא לימד אותי מה פירוש המילה 'התפרקד'", התקדמה אט אט מערכת היחסים שלי עם אלתרמן, וכיום אני מוצאת את עצמי שולפת מדי פעם את "הטור השביעי", מעיינת בתוכן העניינים, וקוראת את השירים בעלי השם המושך ביותר (ביום מן הימים אקרא את כל שני הכרכים הללו בצורה מסודרת...), וכל זאת? תודות לפרימוס אחד אמיץ, מטאטא זקן חכם וכלבלב אומלל.
אגב, האם זה רק לבי הרך, או שגם ליבות אחרים נכמרו ברחמים על הכלבלב המסכן? בכל שנות ילדותי היה זה הדבר היחיד שהטריד אותי בספר. רציתי לקחת את הכלבלב הזה, ללטף אותו, ולתת סטירה באף לכל קומקום-פיל שינסה להתקרב אליו!
אין ספר שאלמלא הספר הזה, היה אלתרמן נשאר בתודעתי כשירה מעל לרמתי ומשעמם עד גיל עשרים. במקום שאוכל ליהנות משירים כגון "הזמנה לשולחן עגול בלונדון", או "ועוד על הילדים ביערות" (שהם שיריו האהובים עליי ביותר). אפילו מ"הנה תמו יום קרב וערבו".
לסיכום, הספר מעניין, קולח, מומלץ קטנים וגדולים כאחד. ומוסר ההשכל, ילדות וילדים? הישמרו מקומקומים יוונים מרושעים!”

“אחד מהסיפורים האהובים עלי ביותר בתור ילד. גם היום אני עדיין נהנה מהסיפור וזוכר את רוב הטקסט בעל פה.
נזכרתי בסיפור הזה כי עכשיו חנוכה, ואני מקוה שעוד הרבה ילדים יזכו להכיר את אותו פרימוס/יהודה האגדי ושאר כלי הבית הנועזים.”