“מגילת אסתר היא אחד הסיפורים האהובים בתנ"ך, ולא בכדי.
קודם כל, זה פשוט סיפור טוב מבחינה ספרותית. כיף גדול לקרוא אותו, עם הדמויות הקריקטוריות שלו, הדרמה, תיאורי המשתאות והמותרות, החגיגיות, והעלילה המהירה. זה כנראה הספר היחיד בתנ"ך שבכנות גרם לי לצחוק בקול רם כשקראתי אותו, בסצנה הקומית המעולה של "איש אשר המלך חפץ ביקרו".
השימוש בהומור גם בנוגע לביורוקרטיה, מסמכים וצווים הוא די מצחיק. הקטע של צו מלכותי שאסור למלך לבטל ולכן הוא צריך להביא צו מנוגד, זה מרגיש ישירות מקאפקא..
גם העובדה שזה ספר יחסית מאוחר במקרא, ובפרוזה פשוטה, ולכן השפה שלו יותר קרובה לעברית מודרנית מאשר חלקים אחרים בתנ"ך בטח לא מזיקה.

במימד העמוק יותר זה ספר מעניין וחזק בגלל כמה שהוא רלוונטי לקיום היהודי במשך למעלה מאלפיים שנה לאחר כתיבתו. הרי מה עומד בלב הספר? השנאה הבלתי נשלטת והבלתי ניתנת לסיפוק של המן האגגי, העמלקי, לעם ישראל.
המן מנותק מכל הקשר היסטורי של עמלק, הוא חי מאות שנים לאחר העמלקים הידועים האחרונים, בממלכה רחוקה מאוד, 10 השבטים כבר נאבדו, ונשארה שארית פליטה יהודית בגולה.
לכאורה, אין סיבה רציונלית לרצות להשמיד את היהודים, ובכל זאת המן מגלגל תוכנית ממש היטלראית לרצח עם מוחלט.
כן, יש לנו כאן את הטריגר של היותו רודף כבוד והעובדה שמרדכי לא משתחווה לו, אבל אני לא מרגיש שזה באמת האישיו כאן כמו שזה פשוט תירוץ של נבל מעצם קיומו.
ובכן, מה שהגדיר את קורותינו כעם במשך כל הזמן מכתיבת המגילה עד עצם ימינו ממש הוא המלחמה בעמלק. עמלק הוא עוכר ישראל הבלתי רציונלי, הבלתי ניתן להבנה לוגית או לפיוס כלשהו, העוכר מעצם היותו, זה שאין לו משמעות מלבד שלילת הקיום היהודי.
ראינו את זה עם אנטיוכוס אפיפנס וגזרות הדת שלו, שהן חריגות לחלוטין בהיקפן ואפילו בעצם קיומן בעולם ההלניסטי, אח"כ עם הרומאים בדמות הפוגרומים בקהילה באלכסנדריה, גירוש יהודי רומא (פעמיים!), עלילת החמור במשכן ולבסוף בשלושת המרדים, גירוש ספרד שבו ממלכת ספרד בחרה להפסיד את האוכלוסיה הכי יצרנית, עשירה ותורמת שהייתה לה לטובת אויביה העות'מאנים, גרמניה הנאצית שהעדיפה לשלוח את הרכבות האחרונות שלה על אדי הדלק האחרונים למחנות ההשמדה מאשר להביא אספקה לחיילים ההולכים ונסוגים בחזית המזרחית, הגוש הקומוניסטי שבחר להילחם במדינת ישראל הסוציאליסטית בואכה סמי קומוניסטית בשנות ה50, וכמובן, העמלק הנוכחי, הלא הוא הלא-עם הפולשתיני, ואנשי ה"פרוגרס" העולמי, שעולמם צר כשאיפה להשמיד את היהודים ותו לא.
רוצה להגיד; יש אמת היסטורית גדולה מאוד במגילת אסתר, חוט שני שעובר במהלך כל ההיסטוריה שלנו, שהמגילה מאפיינית בצורה שלדית ודי הומוריסטית, וקולעת במדויק.

אז נהניתי מהקריאה המחודשת הזו במגילה, התרגשתי לפרקים, צחקתי לפרקים, ועם הפירוש המדעי הזה זכיתי להארות וקישורים בין התיאורים של העולם הפרסי במגילה לבין תיאורים של פרס במקורות יווניים. אני כבר קראתי את רוב המקורות היווניים שהמפרשת מצטטת כאן (בעיקר הרודוטוס), אבל לקבל את הקישורים האלה מונחים לפניי הביא עבורי את החיבור הזה שאני לא הייתי עושה לבד בהכרח, זה היה מעניין.
אני כן חושב שהמפרשת משערת קצת יותר מדי על קשר בין החיבורים היווניים לבין המגילה, בטח ובטח כשכמעט אין לנו שום טקסטים פרסיים מהתקופה שנשתמרו, אז כמעט כל הידע שלנו על פרס העתיקה מגיע מהיוונים ואז יש אפשרות מאוד סבירה שהטקסט של מגילת אסתר שאב ואולי אפילו התכתב עם טקסטים פרסיים שלא הגיעו לידינו, אבל מכיוון שהיוונים כן הגיעו לידינו אנחנו נחשוב שיש קשר ליוונים לאור הטיית ההישרדות הזו. זה לא משפיע על הפירוש למגילה עצמה, זה רק מופיע קצת במבוא ואני חושב שהיה אפשר להדגיש שם שהטקסטים הפרסיים פשוט אינם.

"וַיֹּ֥אמֶר מׇרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִֽים׃ כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִ֘ישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת".”