"בספרייתו של אריה ארוך", כך קראנו לספר, מפני שמסענו הוא במבוכי ספרייה. אנו באים ושבים אל יצירותיו של ארוך מתוך חוויות הקריאה שהטביעו את חותמן על יצירתו של ארוך. פרקי הספר יוליכו אותנו בין מדפי ספרי רפרודוקציות של אמנים כמו ולדימיר טטלין, אלפרד קובין, אנדרה דרן, דפדפת רפרודוקציות של אקווארלים יהודיים מאוקראינה. לא פחות מכן, נידרש למדפי הספרות היפה: יוליסס של ג'יימס ג'ויס, אורח נטה ללון של ש"י עגנון, מאמר על היופי פרי עטו של מרדכי צבי מאנה. ועוד נקרא לעזרתנו את ספר לימוד האמנות של לודולף כריסטיאן ריינהולד, הגדות של פסח מתקופות וממקומות שונים, אלבומי צילום ועוד. הספרייה, כך נדמה, היא ההקשר הרחב יותר לסטודיו של ארוך; הספרייה, פסלונים מאוספו הפרטי, שטיח עממי מהבית, ציורים על הקיר, אוסף אריחים, קומץ שלטי רחוב, זכרונות של שלטים, דלתות, חנויות מכולת מחרקוב, ועוד. במילים אחרות, ארכיון המאחד זכרונות פרטיים, חפצים משפחתיים ומדפי ספרייה. אך יותר מכל, הציור במרחב הארכיוני של ה"ספרייה" הוא עצמו בחזקת "טקסט": מערך מורכב של סימנים המתפקדים כ"עקבות" של מסומנים מסתירי פנים. כלומר, עוד בטרם החל ארוך לכתוב בציוריו, הריהו "כותב" (שוב ושוב התבטא בראיונותיו במונח "מילים" בהתייחסו למרכיבי התמונה). ומהי כתיבה זו של הצייר אם לא פן "טבעי" של המרחב הארוכי כמרחב סמיוטי. אריה ארוך אינו נוקט "סמלים". אין הוא טובע דימויים המבקשים לגשר בבטחה בין מסמנים למסומנים. המחיקה, הדהייה, ההיעדרות, הן שמפעילות את דימויי זכרונו ה"נכתבים". נוסח עקרון הזיכרון הפרוידיאני של "פנקס הפלא" (מאמרו של פרויד) זהו פנקס המורכב משתי שכבות: שכבה הקולטת על דף צלולויד, המכסה נייר שעווה, כתיבה בלתי מוגבלת אף כי נידונה למחיקה; ב. שכבה תחתונה של לוח שעווה, המשמר את ה"זיכרון". ברמת הנמשל: מערכת תפיסה הכרתית, הקולטת אך אינה משמרת עקבות; ומערכת תפיסה תת - הכרתית, שמשמרת עקבות. אריה ארוך אינו יכול לסמל את הזיכרון באורח הכרתי, שהרי חלק בלתי נפרד מה"כתיבה" הוא מחיקתה: הכתיבה נמחקת במו היכתבותה. המסומן חבוי, גם אם הוא מדריך את היד הכותבת. למותר לציין כי גם הקורא - קרי: הצופה בציורי ארוך - מנוע מהצצה אל "לוח השעווה התחתון".