"פעם הייתם בטוחים שתשנו את העולם, ואיכשהו, יום אחד, אתם מגלים שהעולם שינה אתכם. לפתע, ללא כל הכנה, פרשו החיים משכנתה לרגליכם, עבודה, מחלות, ימי הולדת, דירה יותר גדולה, עוד עבודה, מריבות. וילדים ... מי בכלל המציא את הביטוי המטומטם "ישן כמו תינוק" ? תינוקות אף פעם לא ישנים, פשוט לא. ...והחלומות שלכם, כל החלומות, מתחילים להצטמצם, מתרכזים בילדים, שרק יהיה להם טוב. ...ופתאום מבלי שתרגישו, נעלמו להן עשרים שנה, והעיניים דהויות ועייפות, ואתם יושבים ומנסים להיזכר מה חלמתם לעשות, ולא מסוגלים. ברדיו, בפרסומות על בתי אבות, מדברים על בני גילכם, ואתם בכלל לא רוצים ללמוד מקרמה ולשיר בציבור "אל תשליכני לעת זקנה", אתם עוד מחכים לטיול הגדול בעולם, שבגיל שמונה עשרה ידעתם שתעשו לכשתתפנו. ... החיים ניצחו אותי, הביסו, חלפו ללא כל מטרה מלבד הקיום היומיומי, וכבר לא מצאתי שום דבר או רעיון ששווה לחיות עבורו, או למות. ...חלומות היו לי, כל כך הרבה תקוות, ומהמראה השבורה שהתקין מנחם ליד הברז, דמות אמי מישירה אלי מבט מיואש, ושותקת." קטע רגיש, אירוני וכואב זה מתוך "אבודה עברית" מייצג את חייה של אהובה, ילדה - נערה - אישה, בודדה, מנוכרת ומרוחקת מכל דבר ואדם, מהוריה, מבעלה, מילדה, נעה בין עולמות - עולם הבנייה והעשייה של ארץ ישראל של תחילת המאה ה20 - , ועולמה הפנימי הקשה, המסוכסך והאבוד, בין תקוותה להיוולדות מחדש ולחיים חדשים לבין מצוקתה הנוראה בהווה. זהו רומן בוגר ומפוכח, מרתק ומדהים בעוצמתו.