“"‏איננו יכולים להרשות לעצמנו תוכנית אשר אינה קושרת בין ההתחלה לבין הסיום" (הגנרל טוכצ׳בסקי, עמוד 199).

הספר "אמנות המערכה" מאת תא"ל (מיל.) ד"ר שמעון נוה (מערכות, 2001) ביקש להציג לקורא דרך אחרת לחשיבה צבאית. נוה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופרש מצה"ל כמפקד אוגדה השלים דוקטורט בהיסטוריה ועמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל. ספרו הציע פרשנות לתחום הביניים של הידע הצבאי, הנמצא בין האסטרטגיה והטקטיקה – "אמנות המערכה" – ותיאר את תהליך התפתחות הגישה המערכתית, למן המחשבה הצבאית של המאה התשע־עשרה התפתחות תאורית המערכה העמוקה הסובייטית במהלך שנות ה־20 וה־30 של המאה העשרי ופיתוח תאורית המערכה הרב־מימדית האמריקנית, אשר יושמה במלחמת המפרץ.

מערכה לפי ההגדרה הצבאית הרוסית היא "‏מכלול קרבות, מהלומות ותמרונים של כוחות מסוגים שונים, המאוחדים על ידי יעדים, משימות, מיקום וזמן משותפים, המנוהל באופן סימולטני עוקב, על פי רעיון אחד או תוכנית אחת, המכוונת להשגת מטרות בזירה של מערכות צבאיות בציר אסטרטגי או צירים אופרטיביים – בפרק זמן שנקבע מראש" (עמוד 29). המערכה, כתב, "כוללת את סך כל פעולות הלחימה וכן את הפעולות הנלוות לה, הכפופות לרעיון אחד והמכוונות להשגת אותה מטרה" (עמוד 29)

נוה ציין כי הגנרל הרוסי טוכצ׳בסקי קבע בשעתו כי "הטקטיקה ‏‏המודרנית מאופיינת בעיקר על ידי ארגון הקרב, הדורש תיאום בין החילות השונים. האסטרטגיה המודרנית אמנם כוללת את הגדרתה מן העבר, "הטקטיקה של זירת מבצעים צבאיים", אך הגדרה זו צופנת בחובה קושי, ‏שכן אסטרטגיה אינה עוסקת רק בהכנות לקרב, אלא אף משתתפת בו ומשפיעה על תוצאתו. מבצעים מודרניים כרוכים בריכוז של כוחות בכמות שתספיק כדי לבצע התקפה ותאפשר לכוחות להנחית מהלומות רצופות ובלתי פוסקות על האויב ברחבי שטח עמוק מאוד. ‏אופיים של כלי נשק מודרניים ושל קרב מודרני, ‏הופכים לבלתי אפשרי את השמדתו של כוח האדם של האויב באמצעות מהלומה אחת במשך יום אחד" (עמוד 30) במבצעים מודרניים, פירט טוכצ׳בסקי, הלחימה "נפרסת על פני סדרת קרבות, לא רק לרוחב החזית אלא אף לעומק, עד שהוא סופג מכה המשמידה אותו סופית או עד שהכוחות תוקפים מותשים. מבחינה זו הטקטיקה המודרנית של זירת מבצעים צבאיים מורכבת להן ערוך מאשר זו של נפוליאון. מורכבות זו גוברת בשל העובדה ההכרחית, שנזכרה לעיל, שמפקד הרמה אסטרטגית אינו יכול לארגן את הלחימה באופן אישי" (עמוד 31).

אמנם, ציין, "עד לאחרונה שימש המונח ״מערכתי״ בדרך כלל לתיאור ציוות כוחות מעל לרמת האוגדה או הגייס. ואולם היום איבדה משמעות זו מחשיבותה, שכן תשומת הלב נוטה להתמקד בקשר שבין הפעולה למטרה האסטרטגית, וכן בגלל תרומתה של הטכנולוגיה בשיפור היכולת לבצע מבצעים מיוחדים. לדוגמא כוח סיור הנשלח להשיג ידיעה מודיעינית בעלת ערך אסטרטגי, או פשיטת קומנדו על יעד אסטרטגי עשויים להיחשב כמערכתיים, למרות שמשימות כאלה מבוצעות על ידי יחידות קטנות" (עמוד 33). הוא הדגיש כי "‏בעוד שברמה הטקטית ובהקשר הטכנולוגי יש דגש על השמדה, הרי שמטרת המערכה צריכה להיות ניטרול המערכת היריבה" (עמוד 34). ביסודו של דבר, הסביר נוה, "מבטא התמרון את יכולתו המבצעית של גוף טקטי לבצע את משימתו. הצלחתו תלויה בשילוב נכון של שלוש תכונות: מיגון, ניידות וכוח אש. שילוב חיוני זה נובע מן האופי האוניברסלי של הלוחמה, ללא תלות בתחום מסוים או בסוג שטח נתון" (עמוד 40).

ההנחה, כתב, היא "שהפעולה המערכתית תמיד מתפתחת מן העורף,‏ כלומר בעומק, לעבר החזית באופן סדרתי משולב. כל נזק אשר ייגרם למנגנון זה ישבש, אם כן, את הפעולה מערכתית בכללותה; היא לא תהיה מסוגלת עוד לחולל את המהלומה המערכתית כפי שמוכתבת על ידי המטרה, וכתוצאה מכך המערכת תתמוטט" (עמוד 37). כאן, ציין, "מתבררת חשיבותה של הייחודית של ההונאה. תפקידה העיקרי הוא ליצור אצל היריב הלך רוח אשר יסיט את תשומת ליבו הן מנקודות התורפה המערכתיות שלו והן ממאמציו של הצד השני לנצלן. במילים אחרות, תפקידה הוא ליצור הפתעה. הצלחתה של ההונאה נמדדת, אם כן, לפי קצב ההפתעה המושגת. סדר הגודל של ההפתעה משתקף או בהצלחת התמרון או במידת יכולתו של הצד המובס להגיב ביעילות על המהלומה. ומכיוון שהמטרה היא השגת דרגה גבוהה ככל האפשר של מהלומה מערכתית, הרי שרעיון מרכז הכובד חייב להיות כרוך בעורמה, שהיא הלוז של אמנות המערכה במיטבה" (עמוד 39).

 נוה עמד על כך ש"השילוב החיוני בין התשה ותמרון התקפי בלוחמה מודרנית מחייב גישה מאוזנת לסוגיות האיכות והכמות. ברור כי המימד האיכותי, הבא לידי ביטוי בטכנולוגיה מתקדמת, מיומנות טקטית ודפוסי תמרון יצירתיים, אין בו די כשלעצמו כדי להביא להכרעה ברמה המערכתית. מצד שני, אל לנו לשכוח כי ההתשה מהווה אך ורק שירות עזר לתמרון. בהתשה בלבד לא ניתן להביס את האויב ברמה המערכתית, גם אם מרכזים כוחות עצומים הנשחקים בקצב איטי יותר מאשר כוחות האויב. השילוב המכוון בין התשה ותמרון, כפי שבא לידי ביטוי בתמרון המערכתי, משקף איזון ברור ה=בין המימדים הכמותי והאיכותי" (עמוד 42). הגדרת האיזון, ציין נוה, "תלויה לחלוטין בשיקולי המפקד ובנסיבות" (עמוד 43).

דוגמה לכך הביא נוה מהמקרה של הגנרל הגרמני ארוין רומל. "נטייתו של רומל להתייצב בראש הכוח, כפי שבאה לידי ביטוי באופן שבו פיקד על הדיביזיה המשוריינת השביעית במהלך המערכה בצרפת, הינה דוגמה מובהקת לניהול טקטי" (עמוד 133). אך לתפיסת נוה, נסיונו של רומל ליישם אותה במדבר המערבי סתרה את עקרונות הניהול המערכתי. רצונו של רומל לפקד מהחזית הביא לכך שבחזית המדבר המערבי, אירע לא פעם "שבעיצומם של משברים מערכתיים רומל מצא עצמו מנותק לחלוטין מן המפקדה העיקרית שלו וממהלך האירועים הכללי, בעוד הוא מנהיג עוצבה טקטית באירוע שולי. כך הוא איבד שליטה על המערכה בכללותה. אין ספק שהתנהגותו של רומל נבעה מהכשרתו הלקויה בניהול מערכתי ומניסיונו להעתיק אל התחום המערכתי את דפוסי הפעולה של מפקד גדוד חי"ר" (עמוד 133).

בהקשר לפעולה בעומק, נוה ציין כי "קו המחשבה שהוביל את תאוריית המערכה העמוקה, קיבל את ביטויו העמוק ביותר ברעיון הדסאנט – ‏הנחת כוחות מוטסים בעומק. הדסאנט מביא לידי פריסה מירבית של הטור המערכתי, ‏תוך תזמון עם התמרון המתפתח של כוחות היבשה, ובכך הוא מגלם את עיקרון הסימולטניות בצורתו הראשונית. יכולת התמרון המערכתי הטמונה בדסאנט איפשרה לכן לתחום את הקצה הרחוק בעומקה של המערכת היריבה ולצמצם את העומר הזה באופן שיטתי על ידי תנועה מן העורף לכיוון החזית" (עמוד 194). למעשה, ציין נוה, "פיתחו הרוסים את רעיון הקרב המשולב, באמצעות הדסאנט, חמישה עשורים לפני הופעתו במערב" (עמוד 194).

בבואו לתאר את התהליך שקיימו האמריקנים בצבאם, לאחר מלחמת וייטנאם, ציין נוה כי תקנון השדה של צבא היבשה האמריקני FM100-5 משנת 1986 קבע כי "אמנות המערכה כרוכה בהחלטות בסיסיות בדבר היכן ומתי להלחם, והאם להכנס לקרב או להימנע ממנו. תמציתה טמונה בזיהוי מרכז הכובד המערכתי של האויב – מקור עוצמתו או שיווי משקלו – וריכוזה של יכולת לחימה עדיפה באותה נקודה על מנת לזכות בהצלחה מכרעת" (עמוד 248).

‏בדו"ח לקונגרס שסיכם את הלחימה במלחמת המפרץ נכתב "זו דוקטרינת לחימה הדורשת הרבה מאוד ממפקדי הלחימה. המפקדים חייבים לנהל בעת ובעונה אחת פעולות המכונות קרובות, עמוקות ועורפיות, כאשר כולן משולבות כחלקים של אותו קרב. המפקדים נלחמים מקרוב – על מנת להשמיד את כוחות האויב, כאשר הקרב הוא פנים אל פנים. הם נלחמים בעומק – על מנת להשהות את האויב או לתקוף את עתודותיו. אלה הן פעולות שמטרתן שיבוש תוכניותיו של האויב ויצירת הזדמנויות להצלחה בפעולות הקרובות. הם נלחמים בעורף, מאחורי היחידות הקדמיות, על מנת להגן על משאבי לחימה ולשמר את חופש התנועה לכוחותינו ולשם הזזת העתודות. דוקטרינת המערכה הרב־מימדית מבוססת על איגוד כוחות כלל־חילי המשלב בתוכו באופן מלא את היכולות של מערכות לחימה יבשתיות, ימיות ואוויריות, והמסוגל להעביר ולרכז עוצמת לחימה מכרעת בשדה־הקרב, הן באש והן בתמרון, במקום ובזמן המתאימים" (עמוד 258).

נוה הוציא מתחת ידו ספר תיאורטי מאיר עיניים, כתוב היטב, על החיבור בין שלוש רמות המלחמה, הטקטי המערכתי והאסטרטגי. זו הרמה המערכתית שמחברת בין הרמה הטקטית לאסטרטגית, וזהו, טען, חיבור הכרחי שמבטיח את השגת מטרות המלחמה ולא רק את המשימות הטקטיות.”