בין שאר התכונות שהתנועה הציונית ביקשה לטפח ב"יהודי חדש" היתה המודעות להיבטים החזותיים של הקיום האנושי. מאות שנות גולה וניתוק מן הnולדת הטבעית גזלו מן היהודי ערכים אסתטיים והעמידו בראש הסולם של הפעילות היצירתית את המילה הכתובה. אמנים ואסתטיקנים שחברו לתנועה בראשיתה, התגייסו למשימה, והמימסד הציוני מיהר להכיר בכוחה ובחשיבותה של האמנות החזותית כאמצעי תעמולתי רב עוצמה. היסטוריון האמנות, הד"ר אליק מישורי, חושף בספרו המרתק את תהליך תרגומן של אבני היסוד של הרעיון הציוני למונחים גרפיים, ומאתר את המקורות הטקסטואליים לסמלים חזותיים אלה. כשהוא מעמיד לבחינה מיבחר מייצג מאוצר הסימבוליקה הישראלית החזותית, מראשיתה ועד לימינו אלה, בולט ומזדקר רצונה של התנועה הציונית להעמיד הנגדה חד - משמעית בין העבר הגלותי להווה של עידן התחייה: "בת ציון השבויה" הופכת ל"בת ציון המשתחררת"; "מנורת המקדש" ובעלי חיים מיתיים, כמו "גור אריה יהודה", זוכים להארות ולמשמעויות חדשות. המוטיבים החזותיים מצויים בסמלים, בנסים, בדגלים, במטבעות ובשטרות כסף, בבולים, בשלטים, בכרזות וביום - יום הארצישראלי והישראלי, המשדר מסרים ציוניים. בחינתו של המחבר מאירה היבטים חדשים ולא צפויים בהיסטוריה שלנו, ומגלה מימדים של התפתחות ודינאמיקה החסרים בתיאורים ההיסטוריים השגרתיים של הרעיון והמעשה הציוניים. כשהוא דן במימצאיו ומתאר אותם, עומד אליק מישורי גם על הבעיות שניצבו לפני מעצבי הסמלים החזותיים המודרניים, בניסיונם היצירתי להגיע לתמצות צורני מרבי, שישרת את המטרות של המסר המשודר לצופה. שורו הביטו וראו הוא חיבור מאלף המאיר היבט נוסף ולא נחקר עד כה של הסיפור הציוני.