יהושע קניאל הותיר אחריו משנה סדורה של מחקר היסטורי, שעיקריה רואים אור בספר שלפנינו. ארץ - ישראל העולה מבין דפי עבודותיו היא מורכבת, מלאת סתירות ושבעת עימותים. "ישן" שלא היה רק עתיק ומיושן ו"חדש" שהיה קשור בטבורו אל מרכזי הדת והתרבות של "בעלי החלוקה". זאת היא כתיבה היסטורית במיטבה, כתיבה שבה אהבת הארץ ויחס הקרבה אל החברה הנחקרת עולים בקנה אחד עם ביקורתיות, חריפות שיפוט והבנת כל קבוצה מתוך עולמה הפנימי. קניאל היה פורץ דרך שקט, שהטה בדרכו המתונה את כיווני המחקר. בעבודתו המחקרית קרא תגר על מוסכמות וערער דימויים. יכולתו לעסוק בעמדות קיצוניות של מאמינים וכופרים מתוך אמפתיה איפשרה לו להיות בעת ובעונה אחת חוקרם של קנאי ירושלים ושל מהפכני סג'רה. בלא שהכריז על כך בראש חוצות, עמל לשחרר את ההיסטוריוגרפיה הישראלית מ"מחלות ילדות" אופייניות של תנועות לאומיות הכותבות את עברן.