“בתור יוצא מערכת החינוך החילונית - ממלכתית, ספר שופטים הוא אחד מספרי התנ"ך שלמדנו באופן הכי מעמיק. וכן, קל להבין למה: הוא בעל משמעות לאומית ברורה, יחסית פשוט (יחסית לטקסטים כמו הנביאים המאוחרים, תהילים, איוב וכו'..), והסיפורים שבו באמת מעניינים ברובם.
בקריאה השיטתית בספר עכשיו, עם פירוש מדעי, לא שמתי לב להרבה דברים שלא שמתי לב אליהם כבר קודם ממערכת החינוך, אבל יש כמה נושאים שהייתי רוצה לדבר עליהם.
הנושא הראשון הוא היחס האמביוולנטי של הספר לשררה בכלל, ולמלוכה בפרט.
זה מעניין לקרוא ספר כזה, שדי ברור שרובו לכל הפחות חובר (ובוודאות נערך) הרבה זמן לאחר תקופת השופטים, ולראות איך הוא מסתכל על הימים ההם מפרספקטיבה של מה שמרגיש כמו ההווה שלו, ואיך שהוא סבור שצריך להבין את העבר כדי לפעול בהווה למען העתיד.
זה קצת כמו שהיום מישהו יחבר ביוגרפיה על בן גוריון ועל הסוגיות שהוא התמודד איתן, ויהיה ברור שהניתוח שלהן הוא מנקודת המבט של ישראלי ב2026.
אני חייב לתת קרדיט לספר שופטים על כך שהעיסוק שלו בסוגיית השררה והמלוכה הוא חכם, מורכב, וכן.
מצד אחד הספר מתאר מציאות בלתי נסבלת של חוסר יציבות וגרוע מכך, של הדרדרות מוסרית, דתית וגיאופוליטית גם של העם וגם של ההנהגה ככל שחוסר היציבות נמשכת, ומצד שני הוא מאוד ברור בהצגת הסכנה שבשררה בקטעים כמו סיפור אבימלך.
היצירה הזו, למרות הנספחים בסופה שמדגישים את המנטרה "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", היא לא פמפלט תעמולה עבור שלטון מלוכני מרכזי, אלא סקירה די פתוחה של היתרונות והחסרונות של סוגי שלטון.
דבר שני שמעניין זו הדמות של שמשון. מחזור הסיפורים שלו הוא הכי ארוך כאן ובפער גם הכי טוב מבחינה ספרותית, רעיונית וחוויית הקריאה עצמה.
יש משהו מאוד קומי בשמשון, כמו שיש משהו קומי במקבילו היווני הרקלס (הרקלס כמעט תמיד הוצג בתיאטרון היווני באופן מגוחך בכוונה, שזה מעניין), אבל זו קומדיה די עצובה.
הסיפור של שמשון הוא טרגדיה קומית על אדם אנוכי, יצרי, שחי בעיקר למען עצמו, אבל מצד שני הוא הדבר הכי טוב שיש לעם ישראל, והוא מקבל יכולות פלאיות. מצד שלישי, עד כמה הניסים שלו עזרו לעם ישראל? שמשון הוא השופט היחיד שבימיו אין שחרור מוחלט משעבוד.
גם השופט "הגדול" שלפניו, יפתח, מאוד מעניין. דמות אנטי חברתית, אימפולסיבי, איש שהיכולת הצבאית היא בערך המעלה היחידה שלו.
מעניינת ההצגה של שופטים "קטנים" בין יפתח לשמשון, בלי סיפורים משלהם, אבל עם ציון שנות שקט רבות תחתיהם.
פרשת "פילגש בגבעה" שמסיימת את הספר גם היא מעניינת מכמה שהיא ברוטאלית ומגעילה. זה סיפור שתמיד שנאתי, ואני שונא אותו עוד יותר עכשיו.
התיאור הגרפי להחריד של הפילגש הגוססת על דלת הבית, והלוי שיוצא ופשוט מעמיס אותה על חמור ומבתר אותה(??).. ג'יזס.. ואז כמובן מלחמת ההשמדה נגד בנימין, כשמשום מה רוצחים את הנשים והילדים, והשמדת יבש גלעד וחטיפת הבתולות בשילה..
המפרשת הביאה לתשומת לבי שלוש נקודות מעניינות לגבי הפרשה הזו:
1. היא מאוד מרגישה כמו פולמוס נגד בית שאול ושבט בנימין. גבעה הייתה עירו של שאול, יבש גלעד הייתה עיר בעלת ברית מפורסמת שלו, והלוי קודם כל זוכה להכנסת אורחים מופתית בבית לחם, עירו של דוד..
2. היא שואלת המון מסיפורי מקרא קודמים: סדום ועמורה, המלחמה בהעי, והמלחמה במדיין.
3. כל הסיפור מסורבל ומלא חוליות מחוברות באופן רעוע. ככל שאתה חושב עליו יותר כך אתה מבין כמה הוא לא בנוי טוב. למשל, למה הנסיגות לבית אל באמצע המלחמה? למה אלוהים אומר לבני ישראל לעלות על בנימין ואז במשך יומיים מעניק חסד לבנימין ומביא לעשרות אלפי הרוגים בישראל? למה ישראל מבצעים את הטריק שהם ביצעו בכיבוש העי רק ביום השלישי? למה אחרי שהם מביאים 400 בתולות מיבש גלעד לבנימין הם עדיין אבלים על "הכחדת השבט" ומארגנים עוד 200 לזכרים הנותרים? ובכלל, גם מבחינה תחבירית זה טקסט מוזר שקופץ באמצע סוגיות ודברים כאלה. המפרשת ניתחה אותו באופן די מופתי.
לגבי הפירוש המדעי של פרופסור יאירה עמית: מאוד נהניתי ממנו.
עמית מביאה מובאות מיוספוס ופרשנים מסורתיים, מה שאני מצאתי מעניין והיה לי קצת חסר נגיד בפירוש של סדרת מקרא לישראל לספר יהושע. חוץ מזה, היא מביאה את הגרסאות של תרגום השבעים לפסוקים רבים לעומת נוסח המסורה, ונעזרת בהבדלי הנוסח הללו כדי להראות בעיות בנוסח המסורה שגורמות לאי הבנה או עיוות של משמעות הטקסט.
עמית לא מלאה את הקורא מצד אחד, אבל לא גורמת לקורא להרגיש אבוד מצד שני.
ספר שופטים הוא ספר מעניין, גם אם פגום בחלקיו מבחינה ספרותית או רעיונית, ואפילו שהוא לא משתווה לספרות יוון מהתקופה שעוסקת בנושאים דומים או בהתרחשויות דומות, אבל אני מתיוון על מלא, כפי שידוע למי שמכיר קצת את מה שאני קורא..
ההיילייטס כאן הם כמובן שירת דבורה הנפלאה, כל פרשת אהוד בן גרא ועגלון שקרעה אותי מצחוק, מחזור סיפורי שמשון, וגם סיפור פסל מיכה שמתאר באופן מצוין ספרותית את האנרכיה והשפל המוסרי והדתי.
נב - אנחנו חייבים להחזיר את המילה "פרשדונה" ללקסיקון שלנו.”
