“אני מתנצל מראש על אורך הדברים, אך כיוונתי את דעתי בעיקר לדור המחשב והאינטרנט.
ספרו של דב רוזן "שמע ישראל" נמצא ברשותי למעלה מ 40 שנה, ודומני שזו ההוצאה הראשונה של הספר.
הספר הודפס בימים בהם לא היו אתרי אינטרנט ומדפסות לייזר\דיגיטליות, ואפילו הדפוס המודרני היה מין כלאיים של "סדר-יד" או במכונות ענק מסוג "לינוטייפ". (וכמובן ה"אופסט").
מלאכה רבה נכונה אז לכותב (אם בכתב-יד, או במכונת כתיבה ידנית), שלקחה זמן רב, כהריונה של פילה, ואף למעלה מזה.
בספר יש את כל מה שצריך ליהודי (לאו דווקא דתי), באשר למעגל החיים - מיום הלידה ועד מאה עשרים.
ואכן לקח לכותב ארבע שנים לתמצת את העיקר ולהניח את הטפל. (לא ברור מתי הספיק "לתפוס תנומה- אולי ה"סוף דבר" ייתן את התשובה).
"סוף דבר" מהספר שאותו אני מביא כאן, מגלם גם את כמיהתו של כל סופר לסיים את ספרו וגם "פריקת לחץ" – לחץ בו נתונים עד לסיום הכתיבה (ואף לאחר מכן)
עם ספר כזה (לפחות בתחומים בו הוא עוסק) מי צריך אינטרנט ? .
"סוף דבר" מעמודו האחרון של הספר: (הניקוד, הפסקאות והסימנים למיניהם,מובאים כפי שהם במקור).
"חצות ליל. זה עתה סיימתי את הפרק האחרון והריני מברך "על המוגמר". חש אני בהתפרקות ממתח בו הייתי שרוי משך ארבע שנים, מאז ישבתי על הָאָבְנַיִם של חיבור זה. כיון שפג המתח – מתח של יצירה המפיג מתיחות ומענג את הנפש – ניתנה שליטה לעייפות המפילה תרדמה.
בחלומי - :
עומד אני ליד חנות כל-בו ומציץ לתוכה. הציץ עלי בעל החנות והזמינני להיכנס. אף הושיט סל לידי והרשה לי למלא אותו מכל אשר לבי חומד. אני מביט סביבי ואורו עיני, אך לבי נבוך : ממה אקח וממה לא אקח, הרי מדפים מלאים מזן-אל-זן, לרבות פירות משובחים ויין משומר : הרי אצטבאות עמוסות כל טוב, לרבות תכשיטים נאים ואבני חפץ. עד שאני תוהה וחוכך בדעתי, לוקח מעט מזה ומעט מזה – והנה נתמלא הסל. שמחתי על הסל המלא והתעצבתי על שאין בידי אלא סל אחד בלבד.
הקיצותי.
אני פוקח את עיני והנה אני עומד ליד ארון הספרים וחיבורי בידי ---.
ב"ה, ירושלים השלימה, שלהי קיץ תשכ"ח.”
