התחלתי לכתוב את הרשימות הכלולות באסופה זאת כאשר לא העיב אף לא עב דק אחד על התכלת הצלולה שנגהה בשמי הקיבוץ - או שמא היו אלה עיניו של ילד תמים של הבחינו בעננים המכהים אותם - וסיימתי אותן כאשר בעיני הרואים - שחורות השמים כבר מעוננים כמעט עד אפס תכלת. ספר זה מלווה את ההוויה הקיבוצית מנקודת ראות של אחד מבניה. נוכח הסדקים הנוצרים בהוויה זו, אשר באחרונה הולכים ומתרחבים לכלל שבר, אני חש שמהדפים השקטים עולה ומהדהדת מעין תפילת אשכבה חרישית ל"קיבוץ של פעם" - עם מרכאות כפולות ובלעדיהן - שבסיומה נשמעת, יפה ומרגשת ככל שהיא, השירה העצובה של הברבור.