“ספר זה נכתב ב96 -בו מספר דב ז"ל-מה התרחש בחייו המדהימים מאז הגיע לארץ ישראל לאחר ששרד את השואה ואת סוביבור,
ואת יערות פולין.
דב הגיע לקבוץ ,עם הרבה חלומות-הם הוכשרו בגרמניה לחיי קיבוץ-אבל הקבוצניקים התיחסו אליהם בזלזול וניכור.
קבוצניק מבוגר עוד אמר לו"בשביל מה לך כול זה- חלק מהקבוצניקים לא עובדים ואתה תקרא את התחת -לי עצמי אין שקל בכיס".
היה לדב קשה מאוד שהקבוצניקים לא רצו לדעת מה הם עברו שם-התעלמו מזה. רק קבוצניק בודד כשהם הגנו על אזור מסויים שאל אותו מה עבר שם.
רוב שנותיו- הרגיש שהם דחוים-במקום להעריך אותם התיחסו אליהם בזלזול אליו ולנצולים אחרים-ובנצולים בער הצורך לספר מה עברו
ואז כשהם נמצאים בין יהודים בישראל-בזים להם ומשתיקים אותם. דבר זה השתנה בזכות העדויות שנתנו במהלך משפט איכמן לדעתי.

דב והקבוצה מחליטים לעזוב לרמלה שמתמלאת בעולים. הוא מגוייס לצבא שרק הוקם- שם הוא חווה טירונות- ועדיין יש ריחוק בין ניצולי השואה לצברים.
היה לו כושר גופני טוב והוחלט לגיסו ליחידת חבלה של הנדסה קרבית-
לאחר הטרונות הוא וחילים מרחבי הצבא מגיעים לטרונות של היחידה-יכול להיות
שזו היית סוג של סיירת. תוך כדי האמונים החילים מתגבשים בינהם-בגלל החוויות וההתמודדות המשותפת. יש קטעים מצחיקים על סמל שמתעלל בחילים
כול פעם זורק את המצעים ממטתו של חייל מסויים-בשלב מסוים החליט אותו חייל למסמר את המיטה לריצפה-כשאותו סמל -מנסה להפוך אותה שוב ושוב...
בנוסף לכך שהצברים היו יורדים (כרגיל)על עולה שדיבר קצת מוזר-כמו הונגרי שרצה לומר-דחילאק-ויצא לו דיהלק(מאז קראו לו דהילאק החארות)
דוב מקודם לסמל ותמיד מרגיש ומפחד שהוא יכשל-אבל התפיסה שלו מהירה והוא מצליח ללמוד להניח מוקשים ולנטרל מוקשים- הוא הופך לחבלן העיקרי-
היה שם סמל אחד שכול פעם עשה את עבודת נטרול המוקשים לבד- וכשהוא השתחרר הוא העביר את זה לדב-ויעץ לו לתת לאחרים לעשות את העבודה אחרת
"כול הסיכון יפול עליו". רוצים שדב יצא לקצונה-דב שמאוד אהב את הצבא- לא אהב את הפוזה ואת מתן הפקודות-משחקי האגו והפיכת החייל לאוטומט
הוא אהב להסביר ולתת דוגמה אישית לחיילים. -הוא סרב לצאת לקצונה. למרות שמאוד היו מעונינים שהוא יהפוך לקצין.
דוב הרגיש ריחוק מהנוער שגדל בישראל- הוא הרגיש שאין להם מושג מה הוא עבר-איזה תלאות וסיוטים- ורוב חייו היו לו סיוטים שמפקד סוביבור-ואגנר החלאה-רודף אחריו ורוצח אותו. בזכות השרות בצבא-מה שנקרא"קור היתוך"- דוב התקרב אל הצברים והם אליו- וזה לדעתו אחד הדברים החשובים שנותן הצבא-חבור
לארץ,למדת הישובים שבה, והתחברות לאנשים שבאים ממדנות שונות ומקומות שונים שלא היית פוגש לעולם כמעט אם לא היית מתגייס.

לאחר השחרור חיפש עבודה ברמלה שם התקבל למפעל מלט-
אך הבוס-הסביר לו שהוא יהיה המרגל שלו במפעל... הוא עזב והתקבל למפעל למכונות
אם איני טועה... לא היה לו כול ידע הנדסי-למזלו כשהבוס שלו גילה זאת-הבוס אמר לו שבגלל שהוא משקיע בעודה הוא לא יספר לשאר...
דב ניסה ללמוד יום ולילה את העבודה ואת החומר והיה ביחסים טובים עם שאר המחלקות ולאט לאט הצליח להשלים את הפער בלי ששאר העובדים ידעו.
כוח רצונו של איש זה ותעוזתו- לנסות דברים חדשים שאין לו בהם מושג-די מדהים בעיני.פשוט כוח רצון עז,התמדה ויושר.

במהלך שרותו הצבאי אשתו שרה נכנסה להריון וילדה בת, ובמהלך השנים גם חברו הנועז מיערות פולין, יוזיק סרצוק מגיע ארצה, מתעסק עם השוק השחור,
אבל בהשפעת אשתו טובת הלב-מתנתק מעברינים ומתחבר עם אנשים טובים לדברי דב.יוזיק מחליט להביא לעולם-תשע ילדים-כפי שהיו לו שמונה אחים-וכולם נרצחו על יי הנאצים. הספר נגמר במתן עדותו במשפט איכמן בנת 1961 -חלקים ממנה ניתן לראות ביוטיטב.
יהיה זכרו ברוך,תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. גיבור ישראל!”