ספר זה עוסק ביחסן של תנועת העבודה הארץ-ישראלית בכלל ושל מפא"י בפרט להשמדת יהודי אירופה. נקודת הפתיחה הכרונולוגית שלו היא התפנית שחלה בהתייחסות היישוב לשואת יהודי אירופה בשלהי 1942 – כשהמודעות ביחס לממדי ההשמדה חדרה לתודעתו. עיקרו של הספר הוא בירור שני קונפליקטים שמקורם באותה מודעות. הקונפליקט הראשון אידאולוגי ביסודו: מה היה יחסן של תנועת העבודה ומפא"י לשרידי שואת יהודי אירופה. האם ראו בהם אמצעי להגשמת הרעיון הציוני, כלומר לכינון ריבונות יהודית בארץ-ישראל, או שמא שאפו להשגת הריבונות כדי שלשרידים יהיה מקום שבו יוכלו לשקם את חייהם ולבנות את ביתם. קונפליקט נוסף, הנגזר מהראשון, הוא באיזו מידה השתנה בעקבות ההשמדה יחסה של תנועת העבודה לשאלת העלייה הסלקטיבית. האם היתה מוכנה להקריב את חלומה לכינון חברת מופת, כדי להביא 'מקלט בטוח' לשרידי החרב.