“את ספר זה פגשתי בחנות ספרים יד שנייה בעיר התחתית חיפה, הרי חיפה מבורכת בחנויות ספרים יד שנייה וכדאי לאדם לצאת מעט מחללו ולסור אל מרחבי זמן אלה, בתקווה כי לא יפוגו מן העולם. נטלתי את הספר אל ידיי מבין ערימות הספרים הרבות, מסודרות בטורים ובשורות, ספרים ספרים, אחד נושק לשני, שומר ומגן, חושש פן יבוא אדם ויזיז אותו אל מקום אחר, לאחר שהתרגל אל מקומו, מחבק ומלטף.
אהרון אפלפלד עזב אותנו לא מכבר אל עולם שכולו טוב ומה שנותר כעת בין ידיי אלו מילותיו שלו הניבטות מבין ספריו. הכרתי אותו מספרים קודמים שקראתי, אשר לקחו אותי אל עולם אחר. הדיוק במילים שלו, שבה אותי. כעת בהק אלי ספר זה מבין ערימות הספרים – יסלחו לי שכניו הרבים. התחלתי לקרוא בו כקורא בדבר עתיק, נושן אך גם מוכר. בדומה לפינה חבויה בשכונתי, שביקרתי והייתי בה אך לא ראיתיה מזה זמן רב והנה היא שבה אליי, בזכרונותיי ובגעגועיי.
אפלפלד מספר את סיפורה של שיירת יהודים נודדים, מפיו של ליש – אחד מן השיירה, העושה דרכה אל ירושלים. אל מסע זה חוברים להם יחדיו קשישים, עגלונים, אנשים הלוקים בנפשם, קבצנים, גנבים וגזלנים, רוצחים וליש אחד. בדרכם לירושלים, לאורך נהר הפרוט, בעגלותיהם, נגלה לפנינו עולם ישן למול עולם חדש. עולם התפילה, הדבקות, המסירות, הלימוד, הדיבור המשתהה, החד והקצר, העמוק, הנבון, לעומת העולם החדש, עולם נהנתני, עולם של מסחר, של סחר, ללא דחייתי סיפוקים, עולם שכנראה הלך והתהווה לו בתקופה דאז – אין לדעת בדיוק מתי התרחש הסיפור רק לשער כיוון שמוזכר שהתורכים שלטו אז בארץ.
כמו במסע, דברים משתנים, שיירה יוצאת כאחת, ובתום הסיפור נותרת קטועה, חלקית ומשוסעת, עם אותה מטרה: הגעה לעיר ציון. שם תתגשמנה כל התקוות. הגעגועים ירוו צמאונם. האהבה והאחדות תשהנה יחדיו. החולי יתרפא. אף ליש משתנה ואינו אותו אדם אשר היה בתחילתו של המסע: הוא לומד על תמימותם של הישישים, מתפלל ולומד תורה, דואג וכותב, מתאהב, אך גם סוחר ומתבטל. מנקודת מבטו הוא מתאר את החולי התוקף את השיירה, את האהבה של הנגנים – נגינה המשרה על מצב הרוח, את היופי בשינויי מזג האוויר ואת השתנותם של בני האדם, עקשנותם והתמדתם, ויודע באבחנות דקות - “איש לא חיבב אותו אבל מאז הושם בבית הסוהר נתרכך היחס אליו" - לראות מבעד למילים הנאמרות. להקשיב למבטים – שם עולם ומלואו נגלה, יותר מאשר מילים שאותן ניתן לטשטש – כדבריו.
בכתיבה של אפלפלד יש הרבה אהבה וחמלה לבני אדם וכיסופים רבים.
והשיירה נוסעת, לאורך נהר הפרוט. הנהר על אכזריותו, על יופיו, במטרה להגיע אל עיר נמל, שם יוכלו לרכוש כרטיסים ולעלות על אנייה התיקח אותם לירושלים. ולמעשה השיירה נוסעת ומתקדמת ממקום אחד אל מקום אחר, וליש מתאר את היעלמותו של העולם התמים אל עבר עולם שהפשע רובץ בו, שהייאוש דבק בו, אל עבר האישי במקום הכללי, אל עבר שוד וגזל והתפוגגות התפילה הכנה והלימוד העמוק והפשוט. הישישים מנסים לדבוק בעולמם התמים, ובתפילה הכנה וליש מתחבט ומתקשה בשמירה על עולם זה, כמו גם אנשים אחרים בשיירה. אך לבטיו של ליש נראים כקשים, הוא מתפלל לעיתים, משכים את הישישים לתפילת בוקר, אך גם מתקשה בקיום המצוות, מבטא ואומר, הייתי רוצה ללמוד יותר אך קשה לי. ושימקה וחיוק – גנבים רוצחים – נמצאים יחד עם אותה שיירה. הם רוצחים אך מתרצים זאת באומרם כי עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. כמו גם כאשר הם מכים את אפרים בעודם מאשימים אותו האשמת שווא, עשינו את מה שאתם אמרתם לנו לעשות. וכך השיירה נוסעת. יחדיו. לעיתים נדמה כי הפשעים נעשו מכורח המציאות וכעת הזמן לתקן יחד, כפי שהעגלון אשר ישב בעברו בבית הסוהר, מספר על רצונו לעשות טוב ובמעשיו מסייע לקשישים.
לקראת סיום הספר, סרול העגלון מברר על עלייה על אנייה שאנשיה גרמנים אל עבר ירושלים, הם עונים לו כי כשישיג את הכסף לכרטיסים השיירה תוכל וכדאי לה לעלות לאנייה זו. אין לדעת האם יש בכך רמז לבאות. בכל אופן אותי החריד רגע זה ולא מש מנגד עיניי.
אז מעולם תמים, פשוט, אכזר ומורכב, שב אני למציאות חיי, עם בוב דילן – רוברט אלן צימרמן לשעבר - ששר על זמנים משתנים, עם ריח של אחרי גשם, אור וצל על בניינים, שמיים כחולים אדומים ושמש נוטה מערבה, מסופקת, עת הגיחה והאירה מעט אחרי הגשם.”
