לפנינו מסמך בלתי רגיל. פניה פנלון גורשה לבירקנאו בינואר 1944, נתקבלה לתזמורת ובמשך אחד-עשר חודשים שתתה מכוס-היגון בצד ארבעים ואחת חברותיה לסבל, עד שהועברה עם פירוק התזמורת למחנה ברגן-בלזן. בצלילות-דעת מזעזעת ובכשרון נפלא לגלות קורטוב של צחוק, במקום שרק היאוש יאה לו, מתארת המחברת את האהבות, את הקנאות והשנאות אות המתחים שטילטלו את הקבוצה המיוחסת הזאת שתקוותה היחידה להישאר בחיים היתה תלויה בקיום התזמורת. היו בקבוצה בנות מחוננות, דוגמת המנצחת, דודניתו של גוסטאב מאהלר, ובנות פחות מחוננות. הן ערכו קונצרטים להיינריך הימלר, לד"ר מנגלה, ניגנו בשביל פלוגות-העבודה ואסירות חולות, ובאוזני אנשי הס.ס. בהפסקות בין רצח לרצח. התיאור גדוש אירועים שרדפו זה את זה בקצב מסחרר והספר כולו טובל באירוניה דקה שבדקות - מוסיקה בלב מאפליה. לפנינו עדות מרתקת ליצר הקיום באדם, תיאור מרגש של יחסים בין-אישיים בתנאים תת-אנושיים, גילויים מתהליך ההתנוונות באדם - ספר הנוקב עד שורשי ההוויה, ואינו מרפה.