“ניל גיימן הוא סופר מדע בדיוני גאוני;
הספר "מסע אל ים הנהר" של אווה איבוטסון הוא אחד האהובים עלי;
ג'ודי בלום כתבה סדרת ילדים בלתי נשכחת;
"הנסיכה הקסומה" של ויליאם גולדמן הוא רב מכר שהפך גם לסרט פולחן;
אני נהנית לקרוא כל דבר שיצא מעטם של פול אוסטר, מיץ' אלבום ואוליבר סאקס;
האגדות המודרניות של גייל קרסון לוין מקסימות בעיני;
גם כותבים מוכשרים אחרים כשל סילברסטיין, איסאק באבל, אייזק אסימוב ורומן גארי יכולים להצטרף לרשימה הזאת, ואולי כבר ניחשתם למה.

קראתי פעם כי המגלה המפורסם של קבוצות הדם, לנדשטיינר, הסתיר את מוצאו היהודי אפילו מבנו, ונתכעס כאשר "הכתם השחור" פורסם בידיעון יהודי שיצא לאור בארצות הברית.
אגב, יהודים בעולם החופשי נוטים להשתבח ביהודים סובייטים, אשר נתפרסמו בשטח זה או אחר. המדובר הוא כמובן באנשים ממוצא יהודי, וככל שמשונה הדבר יש תמימים המניחים כי כל היהודים המפורסמים האלה רואים עצמם יהודים, לפחות בעומק נפשם. המציאות רחוקה מאוד מהנחה זו. בין אנשי המדע ממוצא יהודי בברית המועצות, כולל פיסיקאים, כימאים ומתמטיקאים נודעים, ישנם לא מעטים שאינם חשים עצמם יהודים כלל ועיקר. אחדים מהם אינם מתביישים אמנם במוצאם היהודי ואינם מסתירים אותו, אלא שלדידם מולדתם היחידה היא רוסיה; ובדרך כלל הם עצמם או צאצאיהם מתחתנים עם רוסים.
(על זהותם הלאומית של יהודי רוסיה, מתוך "מה קורה שם", בן חורין)

אני נתקלת לא מעט באזכורים גאים של יהדותם של מפורסמים כאלה ואחרים. עובדתית, יהודים נוטים לבלוט בתחומים מסוימים. האחוז היחסי של הזוכים ממוצא יהודי בפרסי נובל, טיורינג וקיוטו, במדליות פילדס ואוילר ובאליפויות שחמט, הוא גבוה להפתיע. אישית רע לי עם זה, כי אסוציאטיבית אני מקשרת כל דיון בנושא לפרוטוקולים של זקני ציון ולמאמרי מערכת בשטירמר (ולא במקרה הציע מישהו בדף השיחה "הגניוס היהודי" בויקיפדיה לצרף את התמונה הזאת -
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/b/b8/1893_La-Libre-Parole-antisemitische-Karikatur.jpg
אל הערך).
אבל על פניו, נושא מעניין: האם אנחנו באמת חכמים יותר מאחרים? ואם כן, לָמה?
ונניח שכן; האם זה מעניק לי את הזכות להתגאות בהישגיהם של נילס בוהר, מארי גל-מאן וג'ון פון ניומן?
מה מקשר ביני ובין סטניסלב אולם, ליזה מייטנר, פאול ארדש, ריצ'רד פיינמן, אמי נטר או יונה סאלק?
מניין לי בעצם שאיימי ויינהאוס, בוב דילן, הארי הודיני או יהודית פולגר מרגישים שייכות כלשהי לעם היהודי ואליי?

הנריק גולדשמיט היה רופא ומחנך יהודי, בן למשפחה מתבוללת. יאנוש קורצ'אק היה סופר ואיש רוח ופטריוט פולני ממוצא יהודי. הנריק גולדשמיט לא התקבל לעבודה אלא בבית החולים היהודי, בגלל מוצאו. יאנוש קורצ'אק נדרש לשדר ברדיו פולין תחת שם בדוי, ממניעים אנטישמיים, ומעטים ידעו שהוא-הוא המחנך היהודי הנודע.
האדם שמאחורי שני השמות, שתי הזהויות, שתי השאיפות ההפוכות – מי הוא היה?
הומניסט קוסמופוליטי, קצין בצבא פולין, ציוני?

יצחק פרליס, כותב המעין-ביוגרפיה הזאת, הוא מייסד ארכיון קורצ'אק בארץ וקורצ'אקולוג ותיק. דעתו בנושא ברורה כבר מן השם שבחר לספרו: "איש יהודי מפולין". מטרתו אינה לסקור את חייו של קורצ'אק אלא להוכיח את זיקתו ליהדות.
פרליס קריא ומרתק. על פי ההקדמה, הוא נפטר בעיצומו של כתיבת הספר, ולכן רובו של הספר הוא בעצם הטיוטה הראשונה שלו ככתבה וכלשונה. לאור זאת הרהיטות מרשימה עוד יותר.
האם הוא גם משכנע? אני מניחה שתלוי את מי.

להלן העובדות:
קורצ'אק גדל על ברכי התרבות הפולנית ודיבר פולנית בלבד. עד גיל 26 בקושי הכיר יהודים. ביומנו כנער כתב:
את דמיוני תפסה עכשיו יהודיה, בת הדרום והמזרח. אנו מתמודדים במבט שבו משתקפים עולמות שונים, שני גזעים, רחוקים באמונתם ובהיסטוריה שלהם אך קרובים בחוקי הטבע. [...] אני, קריר, סלאבי צפוני והיא [...] חולמת ובעלת כבוד ובוודאי סובלת...
הנער הנריק היה וודאי מופתע מאוד לו היו מספרים לו שיהפוך לסמל ליהודים.

עוד טרם סיום לימודי הרפואה מצא עבודה בבית החולים היהודי ברסון-באומן. פשוט: לרופא יהודי בעל שם יהודי היה קשה להקים לו קליינטורה נוצרית. שם נפגש לראשונה עם "היהודים". גם כשהחליט לעזוב את הרפואה ולעסוק בפדגוגיה, לא ניתנה לו האפשרות לעבוד עם ילדים נוצרים. אם כן, רוב חייו של קורצ'אק עבד עם יהודים באין ברירה אחרת. מעולם לא למד אידיש – שפת המון העם היהודי בפולין, השפה בה דיברו חוליו בבית החולים וילדיו בבית היתומים. כך הוא כותב על אחת הקייטנות לילדים יהודים שארגן:
בתחנת הרכבת – המון בלתי מאורגן, רעש בלתי ממושמע. מדוע? חוסר תרבות או סתם נוהג שכזה? תכונה תורשתית של יהודים, של צעקות --- מתרוצצים, נדחפים, דורכים איש על רגלי רעהו, נרגשים --- [...] לכן בית החולים היהודי מטפל במקרים כה רבים של היסטריה שאף בית חולים גדול באירופה אינו מבורך בהם.
ועם זאת, בהמשך אותו קטע:
הם [הילדים] אינם פוחדים מהמים הקרים. לפני קפיצתם לנהר הם צועקים 'געוואלד מאמע, טאטע!' המבטא כביכול את פחדנותם כפי שמציגים אותם האדונים ההומוריסטים --- הוי, אדונים בעלי המוסר: 'הזוהמה היהודית!'
[..]
הילדים האלה אוהבים לשיר עד כדי כאב. נוכחתי לדעת שהשירה היא היסוד הפיוטי היחידי בחייהם האפורים. בשיר חבוי בעצב האמיתי של העם הנודד הזה. בו הפורקן האמיתי של מכאובם.

אם יורשה לי לחוות דעה אישית על אדם שלא פגשתי ואף לא קראתי את כל כתביו, קורצ'אק ראה רוב חייו את היהודים כפי שרואה אותם פולני נאור: עם עתיק, משלהב דמיון, זר באורחותיו, החי חיים עניים וקשים בשכונות היהודיות הצפופות. ועם זאת, לעתים, מבלי משים, תתגנב גם נימה אנטישמית קלה לתיאורי ההווי היהודי. לציונות ולציונים יחוש אדם כזה, במקרה הטוב, בוז: יראה בה את המוצא הקל. אם רודפים אותך כאן בפולין עליך לתקן את העולם, ולא לברוח על נפשך שלך.

מתי השתנתה התפיסה הזאת של קור'צאק? הרי ב1934 ביקר בארץ ישראל, ובסביבות 1941 החל לדבר על העברת בית היתומים שלו לארץ ועל השתקעות בה. ועוד לפני כן עמד בקשר עם תנועות ציוניות במובהק כמו "החלוץ הצעיר" ו"דרור".
פרליס מציג את ראשית המהפך כבר ב1904, בתחילת עבודתו עם אוכלוסייה יהודית. לעניות דעתי, המהפך התרחש הרבה יותר מאוחר, בעיקר בעקבות מפחי נפש חוזרים במגעיו עם פולנים; ואולי אף הושלם רק בגטו. כתביו של קורצ'אק בין 1904 ועד שנות השלושים עדיין מפגינים זרות כלשהי לעם היהודי.
לפני כמה שנים קראתי את "יומן ורשה", של מיכאל זילברברג, שהיה שכנו של בית היתומים בגטו. הוא מתאר את קורצ'אק כמתקרב (לראשונה, על פי עדותו שלו,) אל היהדות ואל הדת; כמתבונן סקרן במנהגים ובמצוות ששמר זילברברג; וידועה התעקשותו לקיים בבית היתומים את תפילות הימים הנוראים בשנה האחרונה לקיומו. בגטו גם ניסה לראשונה ללמוד אידיש (עברית החל ללמוד בעקבות ביקוריו בארץ).

משכנע או לא, הספר מלא עניין ומפליא לתאר את דמותו של קורצ'אק. הוא מלווה את קורצ'אק מילדותו, מצטט לא מעט מכתביו, מביא מדברי מכריו וחניכיו ומקים לתחייה את האיש רב הפנים הזה, שהיה קודם כל אוהב אדם ואוהב הילד שאין שני לו.
אבל שניה היתה גם היתה: סטפאניה וילצ'ינסקה, שותפתו של קורצ'אק בהנהלת בית היתומים והמיישמת הנלהבת של משנתו החינוכית. סטפה הלכה לצדו של קורצ'אק שנים רבות, עד דרכם האחרונה בראש ילדי בית היתומים אל האומשלגפלאץ ומשם לטרבלינקה. כמוהו, גם לה היתה ההזדמנות להציל את עצמה. שמה כמעט ולא מוכר, ולא בצדק. הספר הזה ממלא קצת את החלל.

עוד דבר גדול עושה הספר: מזכיר מהו בעצם גטו. כולנו מכירים את תיאורי האימה על הרעב והקדחת והברחות המזון; אבל בספר שגיבורו הוא פדגוג אפשר פתאום לשמוע, במספרים, על מאה אלף ילדים מתחת לגיל חמש עשרה – מתוכם שלושה רבעים זקוקים לעזרה סוציאלית, אבל רק רבע מקבלים אותה, מחוסר אמצעים. ובבית היתומים של קורצ'אק יש רק מאתיים ילד – וגם להם אין אוכל לאכול ובגד ללבוש. והדוקטור הזקן נאבק על חבילות שיעדן כבר איננו, ומתדפק על דלתי היודנראט, ומתחנן בפני אלה שעוד יש להם פרוסת לחם נוספת...

ויחד עם הזעזוע והכאב, אי אפשר שלא להעריץ את היהודים המעונים שבתנאים לא תנאים הקימו מפעלי עזרה וסיוע ודאגו לאחרים כשחייהם שלהם עמדו על בלימה.
גם בגטו שמר קורצ'אק על אמונתו באדם ועל חוש הומור. לא נמנע מלצחוק על המצב, על הגרמנים ועל היודנראט – ואפילו בפרצופו. אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בוורשה, תיעד ביומנו כל אחד מביקוריו של קורצ'אק אצלו:
קור'צאק מספר, שהוא מפיץ שמועה על עצמו שהוא גנב, הוא סבור שבאופן זה יוכל להיכנס אל הנהלת בית-יתומים מסוים... הוא ביקש את ואדאל שימכור לו 50 ק"ג של גרעינים. על טענתו של ואדאל, שאסור לו למכור ליהודי, השיב שיש מוצא: שייתן במתנה. [...] קורצ'אק שאל אותי אם יש לי דירה. הוא הוסיף שאם אין לי, יכול הוא למסור לי את שם הפקיד בקהילה, שבעד שוחד ייתן לי דירה...



קורצ'אק נולד כפולני ומת כיהודי. בחייו, פולין דחתה אותו דחיות אין ספור; במותו, היא אימצה אותו כסופר, כפדגוג וכגיבור. אצלנו הוא סמל שואה והפדגוגיה שלו, כמו גם עבודתו הספרותית, עומדת בצל מותו. אבל לוּ היתה לוֹ הזכות להגדרה עצמית, אני מאמינה שקורצ'אק היה מתאר את עצמו כאדם שהיה תחילה יהודי בגלל הגויים, ולבסוף יהודי בזכות היהודים.”