1
אלכסיי כריסטו הסתובב בכסאו בחדר הישיבות בקומת הפנטהאוז של אימפריית הספנות הענקית כריסטו ונשען לאחור כדי להביט בתקרה בזמן שהברונטית היפהפיה שכרעה ברך לפניו החלה להתיר את רוכסן מכנסיו.
"מממ," מלמל. "אומופרו."
אנחת עונג נמלטה מבין שפתיו והוא התרווח בכסא כדי להנות משירותיה של האשה הלהוטה כתמיד כאשר הטלפון החל לצלצל. פיו התקשה בחוסר אמון וזעם כאשר ניסה להתעלם ממנו, חושב שההפרעה תיעלם. אבל ההפרעה לא נעלמה. הטלפון המשיך לצלצל ולצלצל והוא הרים אותו בחרון.
"נה? מה קורה, לעזאזל?" ירק. "אמרתי שאין להפריע לי בשום פנים ואופן!"
הוא שמע את עוזרו משתעל בעצבנות. "סליחה, קיריוס כריסטו, אבל מדובר במקרה יוצא דופן – בנסיבות אלה חשבתי ש – "
"מה קרה?" לחש אלכסיי, קטלני כנחש.
"אה... אשתך בטלפון."
השתררה דממה.
"אשתי?" החרה-החזיק אלכסיי אחריו בשקט והברונטית הרימה את ראשה מחיקו ובהתה בו.
"נה, קיריוס. מה אתה רוצה שאגיד לה?"
שהיא כלבה בוגדנית וחסרת לב? שהיא היתה הטעות הגדולה ביותר שעשה בחייו ושאלכסיי לא היה גבר שסובל טעויות אצל אף-אחד – ועוד פחות מזה אצל עצמו?
עיניו הצטמצמו. זו היתה ללא ספק שיחת טלפון בעקבות המכתב שקיבל מאנגליה – כך שהשיחה לא היתה לגמרי מפתיעה. וגם כך, לשמוע ממישהי שלא היתה בחייך במשך שבע שנים תמימות היה מוזר. מישהי שקרע את לבך וגופך ונשמתך. אשה שהלהיבה אותו ואז בגדה בו. תשומת לבו היתה שקועה בזה עתה והוא חייך באכזריות שהיתה יכולה למלא רבים מיריביו לעסקים בפחד מר.
הוא הרים את ידו בציווי שקט, מורה לברונטית להפסיק ממעשיה. זמנית. זה לא יהיה הדבר החכם ביותר בעולם לבוא לידי שיא בפיה בזמן שהוא מדבר עם פרודתו – למרות שלנוכח האופן בו בגדה בו, יכול להיות שזו תהיה נקמה הולמת. עיניו השחורות נצצו. כמי שקרח היה במקום בו נמצא הלב – האם זה בכלל יעניין אותה?
אבל אלכסיי עמד בפיתוי, יודע שמעשה כזה יעמיד אותו במצב של חסרון – שכן מה הדבר ייתן לו מלבד רגע אחד קצר של פורקן? לא סתם גברים נמנעים ממין לפני קרבות. מין מחליש אפילו את החזקים בגברים, ואלכסיי מעולם לא היה חלש – כבר לא. לא מאז שהכלבה הבוגדנית שאתה התחתן נעלמה מתוך חייו.
"תעביר אותה," אמר לעוזרו בשקט.
ויקטוריה חיכתה לחיבור בדירתה הלונדונית הזעירה, אוחזת בטלפון בכף יד שנעשתה רטובה מרגע לרגע. היא חששה מזה יותר מכפי שזכרה שחששה ממשהו – אבל אולי היא תהיה מחוסנת מפניו עכשיו. מחוסנת מפני המיניות העזה שלו ומפני הציפיות הבלתי סבירות שלו כאשה וכרעיה. מפני שהיא לא היתה אשתו, כבר לא – אלא בשם – וגם זה לא יהיה לאורך זמן. היא כבר לא קשורה אליו – היא השתחררה מכלא הנישואים החונק של היווני המפחיד. דעתו של אלכסיי כבר אינה צריכה לעניין אותה.
תדבקי בעובדות, אמרה לעצמה בזמן שהביטה בערמת החשבונות שנראה כאילו הלכה וגבהה מיום ליום. תספרי לו מה את רוצה במהירות האפשרית ושימי קץ לזה.
ואז נשמעה נקישה והיא שמעה את הקול אומר מילה אחת קרה ויחידה. "נה?" קו מוכר ומאיים, קול שגרם לעורה להצטמרר ולהולם לבה להתגבר בקצב מטורף מתחת לשדה. מחוסנת מפניו? בטח.
"אלכסיי, שלום."
עיניים שחורות נצצו לשמע קולה האנגלי הרך, אבל הוא דיבר בנימה נייטרלית כאילו דיבר אל כל אויב אחר. "אה, אז זו באמת את," אמר בקול חסר גוון. "מה את רוצה?"
בלי שלום, מה שלומך, ויקטוריה? אפילו לא מנסה להיות נחמד – אבל למה ציפתה? לתהיות באשר לשלומה ובריאותה מגבר שמילות הפרידה הארסיות שלה היו, 'את לא יותר מזנזונת זולה והמונית, ואני מצטער על היום שבו התחתנתי אתך!'"?
"אני... אני צריכה לדבר אתך."
"כמה מרתק," אמר בקול רך בצורה ארסית, כמו נמר המתקרב אל טרפו חסר האונים. "על מה, בדיוק?"
ויקטוריה עצמה את עיניה. המילים של עורך-הדין שלה חזרו אליה.
"אם את מבקשת להגיע להסדר מהיר, הייתי זהיר ביחסי אליו, גברת כריסטו." והמילים הבאות היו מטלטלות עוד יותר. "ידו של בעלך על העליונה. לא מפני שהוא צודק, אלא מפני שהוא עשיר. עשיר מאוד."
הוא צדק, כמובן. גברים עשירים מנצחים תמיד, מפני שהם יכולים להרשות לעצמם להעסיק עורכי-דין שישחקו בשמם משחקים ממושכים ומרגיזים. מיליונרים היו עשרה בגרוש בימינו, אבל מיליארדרים יוונים שעשו את הונם בספנות לא גדלו על עצי זית. הדבר האחרון בעולם שרצתה היה לפתוח במאבק על כסף. כפי שאמר עורך-הדין... עליה להתמודד אתו בזהירות.
ויקטוריה פקחה את עיניה ובהתה בארובות שבקו הרקיע של לונדון מחוץ לחלון. היא לא יכלה להעמיד פנים שהיא מדברת עם משיבון, לא כאשר דיברה עם היווני הכריזמטי לו נישאה.
עם זאת, המילים שאותן שיננה שוב ושוב נותרו תקועות בגרונה. ואולי פשוט סירבה לומר אותן – יודעת שברגע שתגיד אותן הכל ייגמר באמת. מפני שחלק זעיר בכל אשה רצה להיצמד לנישואים – גם אם היו נישואים גרועים. כל אחת רצתה לאחוז בפנטזיה, בחלום האגדי.
"אני..."
"ויקטוריה, אני לא מאמין – את נשמעת כמעט עצבנית."
היא שמעה את הלעג האכזרי בקולו. תשמרי על קור רוח, אמרה לעצמה. "לא בדיוק עצבנית," תיקנה אותו. "קצת חוששת. אתה מופתע? לא דיברנו זמן רב כל-כך."
"אני יודע," אמר והחניק גניחה – מפני שהברונטית החליקה אצבע למקום שהיה קשה והתקשה עוד יותר יותר. הוא ראה כיצד האור נגה בארגמן ציפורניה וניסה לגרש ממוחו את דמותה של ויקטוריה. כיצד באה אליו צחה וחסרת ניסיון וכיצד לימד אותה את כל מה שידע אודות אמנות האהבה. הוא נרעד.
"אלכסיי?"
הקול בצד השני של קו הטלפון קטע את חוט מחשבותיו המבולבלות והוא גנח בזמן שהדף מעליו את האשה. היא התיישבה על ברכיה והביטה בו בתרעומת, שפתיה הארגמניות נוצצות בזמן שהתקפלו בעלבון קל. הוא נענע בראשו הכהה והעלבון התעצם. אבל איך יכול היה לתת לה לעשות את זה כאשר יכול היה לחשוב רק על ויקטוריה? ארורה תהיה! ארורה תהיה!
"אלכסיי?" ויקטוריה הקדירה פנים כאשר חשבה ששמעה אותו מייצב את נשימתו. "אתה עוד שם?"
"נה." הוא חייך אל הברונטית. חיוך מהסוג שאמר, כשאסיים את שיחת הטלפון הארורה הזו, אז תוכלי להמשיך לעשות בי כרצונך. "אבל אני עסוק."
אז שום-דבר לא השתנה. אלכסיי כריסטו – גבר שרק דבר אחד מעניין אותו, שרוצה להגדיל את האימפריה ולהפוך אותה לחברת הספנות הגדולה בעולם. זה מה שנכתב בעיתונים. ויקטוריה ראתה את תאוות הכוח שלו כאשר היתה בחיתוליה – כאשר היא השתלטה על חייו והשאירה אותה מחוץ למשחק, והחלה בתהליך האיטי של הרס נישואיהם.
"מה את רוצה?" שאל אלכסיי בקוצר רוח, מנענע בראשו באופן כמעט בלתי מורגש בזמן שאצבעותיה של הברונטית החליקו בין ירכיה כאשר החלה לענג את עצמה. חכי, אמר בלי קול, והיא שרבבה את שפתיה שוב בעלבון.
"אנחנו צריכים לדבר על כמה דברים. האם קיבלת את המכתב?"
"על איזה מכתב את מדברת?" שאל בחוסר עניין. "קיבלתי במהלך שבוע העבודה מכתבים רבים. רבים כל-כך, למעשה, שאני מתקשה לזכור את חלקם. רענני את זכרוני, ויקטוריה. מה נכתב בו?"
אל תתני לו להפחיד אותך. את כבר לא בת תשע-עשרה ומאוהבת בחלום. את אשת עסקים עצמאית – גם אם את לא מאוד מצליחה. היא חייכה קלושות... לשון ההמעטה של המאה.
"אתה יודע טוב מאוד מה נכתב בו. זה היה מכתב מעורך-הדין שלי," אמרה בקול נטול רגש, "שהודיע לך שבכוונתי להגיש בקשה לגירושים." היא התנשמה עמוקות. "אלכסיי, אין טעם להתעלם מכך – הנושא לא ייעלם."
"את רוצה להתגרש?" הוא צחק צחוק רך ומקניט. "מה גורם לך לחשוב שאני אתן לך גט?"
"תיתן לי?" חזרה אחריו. "זה לא משהו שאתה נותן! אין לך ברירה!"
הם התחתנו בגיל צעיר – אלכסיי רק סיים את לימודיו בקולג', אבל כוחו וסמכותו צמחו בשנים החולפות. היו מעט מאוד אנשים – למעשה, אף לא אחד – שהיו מעזים לדבר אליו בצורה כזו. פניו האפילו – אבל האם לא חש גם התעוררות מרגשת של קונפליקט? האם לא היה שם רטט של סערה למחשבה שהוא יוצא לקרב – בעיקר אתה? שכן, עמוק בפנים, האם לא נותרה מחשבה שלא נתנה לו מנוח שמעולם לא מחץ אותה בעצם – כפי שהיתה ראויה להימחץ. האשה שהצמיחה לו קרניים עם גבר אחר!
"תמיד יש ברירה, ויקטוריה מו. אבל מה החפזון הפתאומי הזה? במשך שבע שנים חיינו בנפרד ולא הראית שום סימן לכך שאת רוצה להיפרד ממני בצורה משפטית. למה עכשיו? האם החלטת להתחתן...?" הוא אמר משהו חריף ביוונית, שגרם לברונטית להרים את עיניה בהלם. "להתחתן עם המאהב שלך?" הוא סיים באנגלית – מוציא מהמילה כל משמעות של אהבה. ולא היתה שם אהבה. היתה שם רק רכושנות – וגם עכשיו, המחשבה על אשתו עם גבר אחר, שיעשה לה את הדברים שהוא נהנה מהם בעבר, מילאה אותו בזעם רצחני.
"ויקטוריה, האם בגלל זה את רוצה להתגרש? כדי לשמח את הגבר שהחליף את מקומי? האם זה אותו גבר שאתו הפרת את נדרי הנישואים שלנו? הגבר שהכנסת לגופך לפני שמלאה שנה לנישואים שלנו?"
ויקטוריה התנדנדה ובחילה מוכרת ונוראה אחזה בבטנה – אבל היא לא טרחה לנסות ולתקן אותו. הוא לא יאמין לה אם תגיד לו שאף-אחד לא מחכה לה מאחורי הקלעים – כאילו שמישהו יכול להחליף אותו, גם אם היה לה מישהו! זו היתה עוד אחת מהאשמותיו של אלכסיי ולא היה טעם לנסות ולהכחיש אותה. תחינותיה לחפותה נפלו על אוזניים ערלות בעבר וכך יהיה תמיד.
הוא החליט שבגדה בו ושום-דבר לא יגרום לו לשנות את דעתו – ולא משנה עד כמה רחוקה היתה התמונה הזו מן האמת. אלכסיי ראה את העולם כפי שרצה לראותו. אולי זה מה שעושים כל הגברים העשירים. היתה לו נחרצות שהיתה כוחו וחולשתו גם יחד, ושום-דבר לא יזיזו מדעתו.
מה אמר לה עורך-הדין שלה? "קצרי ודברי לעניין – עדיף ככה. לאחר שבע שנות פירוד, אין לכם מה לומר זה לזה."
מובן שעורך-הדין שלה לא ידע דבר אודות הצורך העז של אלכסיי לומר את המילה האחרונה. להיות צודק תמיד. לעשות הכל בדרכו, כפי שתמיד עשה. ולמרות כוונתה לא לעשות זאת, ויקטוריה לא יכלה שלא לשאול. אבל מובן שהיתה סקרנית – איזו אשה במצבה לא היתה?
"אתה ודאי להוט להתגרש בעצמך, לא?" שאלה בתום. "אני בטוחה ששורה ארוכה של נשים להוטה להפוך לגברת כריסטו הבאה."
מובן! שפתיו האכזריות התעקלו בזעם. האם היה כל-כך לא חשוב בעיניה עד שיכלה לשאול בחוסר רגש כזה אודות הנשים שתפסו את מקומה במיטתו? זרע הכעס המריר, שנשתל לפני זמן רב כל-כך והיה רדום במשך שנים ארוכות, החל להתעורר לחיים מסוכנים.
זועם, הוא הרגיש כיצד הצליחה להרוג את היצר שלו וחרונו רק הלך וגבר. הוא נופף בידו לברונטית להתרחק ממנו ביד קצרת רוח וקם מכסאו, ניגש אל החלון והביט אל השמים המזהירים שעל פני הים האגאי, שהיה סרט ספיר זוהר במרחק.
"מובן שנותרתי פיתיון רב לנשים," התפאר בשקט. "אבל, שלא כמוך, אין לי שום חשק להתגרש." הוא ראה את הברונטית מסתובבת ובוהה בו בתוכחה ונזכר שהיא ידעה יותר מכמה מילים באנגלית. הוא הצביע על הדלת וסימן באצבעותיו חמש דקות – הוא ריכך את הגירוש בנשיקה באוויר וראה את חיוך התגובה הזועף שלה. יש גברים שהיו מרגישים אשמה על התייחסות מבטלת כזו כלפי אשה, אבל לא אלכסיי.
הוא מעולם לא הבטיח מה שלא יכול היה לתת – כלומר, אפס בתחום המחויבות. אבל הוא היה כן תמיד כלפי הנשים שנכנסו למיטה שלו, או שבאו על פי גחמה כדי לענג אותו כאשר היה משועמם בעבודה. דרכו הן הגיעו למסיבות הנוצצות ביותר ברחבי העולם. הוא קנה להן תכשיטים והטיס אותן במטוסו הפרטי.
חשוב מכן, הוא גרם להן להיאנח בהנאה. כל אשה ששכבה אתו אמרה לו שהיה המאהב הנפלא ביותר שהיה לה מעודה – ואלכסיי לא פקפק בכך לרגע. הוא התגאה ביכולתו המינית – אבל בעיניו זה היה עוד תחום שבו מצא צורך להתעלות על עצמו.
אז מה אם הנשים בחייו היו כסילות דיין לחשוב שיהיו אלה שישנו את דעתו ויגרמו לו לרצות להתחתן? לפעמים נשים מאמינות במה שהן רוצות להאמין – ולא היתה לזה שום נגיעה במציאות. וזו לא היתה הבעיה שלו. או שיתמודדו עם האמת שהציע להן – או שימצאו להן גבר אחר.
"אתה רוצה להגיד שאתה רוצה להישאר נשוי?" שאלה ויקטוריה בחוסר אמון בזמן שדלת הפנטהאוז נסגרה חרישית מאחורי הברונטית שעיכסה בעדינות בישבנה העגול.
אלכסיי חייך בלי הומור. "זה לא מה שאני אומר כלל," נזף בשקט. "אמרתי שאני לא רוצה להתגרש – זה לא בדיוק אותו הדבר."
באותו רגע שנאה אותו ואת התנסחויותיו המתחכמות – את האופן בו עיוות דברים כדי לגרום לה להישמע מטומטמת. ובשפה שלא היתה אפילו שפת אמו!
"אתה מדבר על פרשנות," מחתה.
"שנינו יודעים על מה אני מדבר, ויקטוריה," השיב בשקט. "לא יצא לי הרבה מנישואי לך – אבל לפחות עכשיו הם משרתים מטרה מצוינת, מרחיקים את הנשים השאפתניות מעלי!"
ויקטוריה הבליעה את כעסה, יודעת שיחסו הנורא של אלכסיי לנשים אינו קשור אליה – אבל שעתידה חשוב לה.
הגיע הזמן להפסיק להישמר כל-כך. יש לה זכויות – והיא רצתה את חירותה.
"טוב, אבל אני כן רוצה להתגרש," אמרה בצינה.
"באמת?" הוא נאנח בהגזמה. "אז נראה שהגענו למבוי סתום."
היא שמעה את העקיצה הרכה בקולו ולמרות שנשבעה בינה לבינה שלא תרשה לזעמה להתלקח, זה בדיוק מה שקרה.
"אתה לא יכול לעצור בעדי מלהתגרש!"
"לא?"
היתה שתיקה, וכאשר ויקטוריה דיברה, קולה היה קצר נשימה. "אתה... מאיים עלי?"
"מאיים עלייך?" הוא צחק חרישית. "איזה דמיון פרוע יש לך, ויקטוריה."
"שלא תעז לדבר אלי בהתנשאות!"
"ברצינות." חיוכו התרחב כאשר התחוור לו שהצליח להשיג את מטרתו. "את לא צריכה להיכנס להיסטריה."
וזה, כמובן, גרם לה לרצות להיכנס להיסטריה. היא רצתה לצרוח. או להגיד לו שהוא בן-האדם האנוכי והשתלטן ביותר שהכירה מעודה. אבל היא אילצה את עצמה לנשום עמוק – מפני שהיא נזקקה לקור רוחה כדי שתוכל לדבר אתו בשקט. ולמה להגיד לו משהו שהוא כבר יודע אבל לא רוצה לדעת?
"אלכסיי, אתה רוצה שאשלח לך את המסמכים? מפני שאתה מתנהג ככה!"
הוא השמיע צחוק עמוק נוסף שהביע עונג בזמן ששמע את החימה בקולה. איך יכול היה לשכוח כמה יכולה ההתנגדות להיות מעוררת? נכון שהיתה לו רשימה ארוכה מאוד של קובלנות ביחס לאשה שאותה נשא לאשה בכסילותו – אבל שעמום מעולם לא הופיע בה. "קודם תצטרכי למצוא אותי," אמר.
"אה, זה אפשרי – תאמין לי. עורך-הדין שלי יוכל להעסיק מישהו באתונה שיאתר אותך ויגיש לך את המסמכים. דברים כאלה נעשים כל הזמן, אתה יודע – בעלים נפקדים שמסרבים למלא את חובותיהם!" לפתע השתתקה, מודעת לכך שאמרה יותר מדי.
אלכסיי התנשם בהרהור. נשמע כאילו ערכה מחקר כלשהו. ונשמע כאילו רצתה כסף. עיניו הצטמצמו. כמה כסף תדרוש מהונו? תהה. הוא העביר אצבע מהורהרת על לסתו הכהה והמחוספסת, שהיתה מכוסה זיפים למרות שהתגלח מוקדם בבוקר לקראת המפגש שלו עם הברונטית, שגילתה את עקרונות התענוגות הבלתי פוסקים והיתה להוטה לבחון אותם.
הוא התבונן בים, שם ראה ספינה נעה לאיטה לאורך קו האופק הכחול – ספינת כריסטו. זו היתה אחת בלבד מצי ענקי של ספינות שנודע ברחבי העולם והיה בבעלות משפחתית – כשאלכסיי ניצב בראש הפירמידה. הספנות הכניסה למשפחה הון עתק, וכריסטו שלט בשוק.
האם יוכל אפילו לטרוח להילחם בגירושים הללו? אלכסיי מתח את זרועותיו מעל לראשו ופיהק. אפילו תביעה רצינית על פי אמות המידה של רוב האנשים לא תפגע במיליארדים של המשפחה. האם לא עדיף לחתום על המחאה על שמה של ויקטוריה ולהיפרד ממנה לשלום?
אבל לבו החל להלום בחזהו בקצב אחיד.
לעזאזל, כן! הוא יילחם בה – כפי שמגיע לה שיילחם בה – מפני שהיא פגעה בו ובגדה בו. היא אכזבה אותו וזה היה לקח קשה לגבר כמוהו. הוא האמין בה והעריך אותה, רגשות שלא חש כלפי אף אשה אחרת, והיא גמלה לו בהשליכה אותם בפניו.
ובמובן מסוים, הוא ציפה לזה, לא? פרודתו הפתיעה אותו כאשר לא דרשה ממנו נתח מעושרו האגדי חודשים מתום הנישואים שלהם. והחודשים הפכו לשנים. זה הפך להיות פסק-זמן בקרב ביניהם, והוא ידע שאחד מהם יצטרך לשים לו קץ – אבל הוא ידע גם שזה לא יהיה הוא, מפני שגאוותו העזה לא תרשה זאת. זו היתה המתנה ארוכה מאוד, אבל דומה שהרגע הגיע. ופירוש הדבר שהוא ייהנה מכל שניה.
"גם אם תצליחי להגיש לי את המסמכים," אמר בשקט, "זה לא אומר שאני אשתף פעולה."
ויקטוריה נשכה את שפתה. זה היה המצב הגרוע ביותר שעורך-הדין שלה הזהירה מפניו. הוא עלול לעשות תרגילים ולסרב למלא את חובתו, ולמרות שתנצח בסופו של דבר, זה עלול לקחת חודשים, אפילו שנים. ובינתיים, חובותיה יצטברו, עם ריבית – ועם עסק קטן כשל ויקטוריה, כל חשבון שלא שולם עלול להוריד את כל העסק לטמיון.
אבל לא היה מדובר רק בכסף שחבה כתוצאה מכך. גרועה מכך היתה ההשפעה על האשה שעבדה בשבילה וסמכה עליה. היא ידעה מהן נסיבות חייה של קרוליין והן לא היו קלות. היא עבדה קשה וגילתה כלפי ויקטוריה נאמנות בלבד – וּויקטוריה לא היתה מוכנה לסכן את פרנסתה של האשה היקרה רק בגלל דבריו של האקס היהיר שלה.
"אז אתה רוצה להילחם, אלכסיי?"
"המאבק הוא בדמי," מלמל. "את יודעת את זה, ויקטוריה."
אבל הוא לא נלחם עליה, נכון? הוא ויתר עליה בהזדמנות הראשונה – היה מוכן להאמין את הרע ביותר עליה. ומלחמה היתה הדבר האחרון שרצתה או נזקקה לו עם גבר זה, שהיתה לו עדיין היכולת לגרום ללבה לדהור – למרות שהיום מתוך כעס ותסכול יותר מאשר מתוך גירוי, לא?
ויקטוריה סילקה את שערה מפניה. תוציאי מהמשוואה את הרגש, אמרה לעצמה. דברי אליו כאילו היה לקוח שעומד לבחור תפריט לארוחה השנתית במועדון הטניס. אל תתני לו לראות שהוא מצליח להשפיע עלייך. "אין שום-דבר שיצליח לשנות את דעתך כדי שנוכל להגיע לידי פתרון של שלום?" שאלה בנחת.
למרות נימת הקול ההגיונית שאימצה לפתע – אלכסיי זיהה שזו שאלת המפתח – ושבאמצעותה היא הגישה לו את המפתח. חיוך קטן עיקל את שפתיו כאשר נהנה מהתחושה המוכרת של השליטה. ואיזו תחושה טובה יותר יש זולת פורקן מיני? אבל השליטה אורכת זמן רב יותר...
הוא התבונן בשמי התכלת וחשב על הדג הפשוט שיאכל לארוחת הצהרים מתחת לחופת הפרחים בעיר. אולי אחר כך ייצא להפלגה באחת היאכטות שלו. יזמין עיסוי על הסיפון, ואולי גם את הברונטית. הוא פיהק. אם עדיין יחשוק בה.
"אולי יש," אמר במתק קול והשתתק במכוון, מפני שידע שהדממה הזו תישמע כמו נצח באוזני יריבתו. "למה שלא תבואי הנה ונדבר על זה?"
ויקטוריה נדרכה וכל נימי גופה צווחו בבהלה כאשר הקשיבה להצעה שלו בחוסר אמון. "ל... לאתונה?"
"למה לא?"
"אלכסיי, אל תהיה מגוחך!"
"את חושבת שזו הצעה מוזרה כל-כך?" הרהר. "אבל כאן אני חי וכאן גם את חיית פעם – זה המקום שלו קראת בית, למרות ששנינו יודעים שזו היתה אגדה בלבד. מפני שהחיים שלך כאן היו תרמית אחת גדולה כמו התשוקה שלך להיות אשתי. האם בגלל זה את לא מוכנה לחזור ליוון, ויקטוריה?"
היא יכלה לחשוב על סיבות רבות – אבל אלכסיי היה הסיבה העיקרית. בפעם האחרונה בה ראתה אותו הוא אמר לה שיעדיף לרדת לשאול תחתיות מאשר לראותה שוב. אז מה השתנה? ויקטוריה ליקקה את שפתיה שחרבו. שום-דבר לא השתנה – האם העלבונות לא נותרו בעינם? הוא שנא אותה – והוא הבהיר זאת בצורה הפשוטה ביותר.
"אני לא מבינה לשם מה," לחשה.
"לא? אולי אוכל להיות קצת יותר... מתחשב אם תבואי ותבקשי ממני גט פנים-אל-פנים."
"לבקש ממך?" חזרה אחריו, אבל לבה החל להלום בעצבנות בחזה. "אתה חושב שאני צריכה לבקש את רשותך? שאני זקוקה להסכמה שלך? אנחנו לא חיים בימי-הביניים!"
אבל במובן מסוים, אלכסיי חי בימי-הביניים – ותמיד חי שם – אלא שוויקטוריה היתה אז צעירה מכדי להבין זאת. ולמרות ההשכלה האמריקנית המודרנית שלו, הרי שמתחת לחליפות האיטלקיות המרהיבות שלו ולנעליים התפורות ביד שנעל פעם לב של גבר פרימיטיבי.
"אלכסיי, מדובר בחוק – ואתה לא קובע אותו! לפחות לא באנגליה!"
"אבל אני יווני," הזכיר לה בגאווה. "ואת נשואה ליווני."
היא פתחה את פיה כדי להגיד לו שזה לא משנה. אבל בלעה את המילים. היא כבר אמרה מספיק. הוא יידע שעשתה את שיעורי-הבית שלה וזה רק יהפוך אותו ליריב קשוח יותר. אבל אלכסיי דיבר אמת – הוא היה לוחם מלידה. האם לא היתה דרך לעקוף את זה?
האם לא יכלו למתוח קו מתחת לנישואיהם הכושלים ולאחל הצלחה זה לזה? כדי שגם אם לעולם לא יוכלו להיות ידידים, הרי שישמחו זה בהצלחתו של זה? ואי-אפשר לקוות למפלתו של מי שפעם אהבת עד כלות, לא?
"בואי אלי," אמר בשקט, קולו קוטע את מחשבותיה. "או שאת לא מעזה, ויקטוריה?"
האם צדק?
פעם היתה כמו קוביית טופי רכה בין אצבעותיו המנוסות. הוא חימם אותה בליטופיו המיומנים והמגע הענוג של לשונו. מבט חושני אחד של אלכסיי די היה בו כדי להפוך אותה לגוש משתוקק.
אבל שבע שנים היו זמן רב, והיא הפכה מנערה לאשה. אשה שהיה לה יותר שכל מאשר להתאהב פעם שניה בשד שחור עין שידע כיצד לקחת אשה לגן-עדן ובחזרה באמצעות גופו.
אבל לא כיצד לאהוב אותה או לבטוח בה או כיצד באמת לחלוק אתה את חייו.
"אם אסכים לפגישה, אז לא נוכל לעשות אותה כאן – בלונדון?" הוסיפה בתקווה. זה יהיה הרבה יותר טוב. הם יוכלו להיפגש במלון אנונימי במרכז העיר, ולאחר מכן היא תוכל לעלות על אוטובוס ולצאת לעד מחייו.
אלכסיי חייך כאשר צפה שיקבל בדיוק מה שרצה. בחוץ, חומה של השמש הקופחת עלה מהבניינים, למרות שבפנים האוויר היה צונן כמו מי מעיינות. הוא אהב את עיר הבירה הזו, למרות שאונה ולהטה והבלגן ששרר בה, מפני שהיא המתה חיים וצבע וססגוניות. וישעשע אותו לראות את אשתו האנגליה הצוננת כאן – אשתו שבדרכה היתה הניגוד המוחלט של העיר. האם עדיין יחשוק בה? תהה בעצלתיים.
"אני לא מתכנן ביקור בלונדון," אמר בחוסר עניין.
"אבל ... לך הרבה יותר קל להגיע לכאן."
פיו החושני התעקל בחיוך טורף כאשר שמע את נימת הקול שלה, וכמו נץ רעב שהבחין בבשר טרי בוהק על חלקת דרך מאובקת, הוא זינק על חוסר הוודאות שלה.
"למה בדיוק, אגפה מו?"
מילות החיבוב גרמו לפניה להאדים בכאב, אבל האופן הציני בו אמר אותן אפשר לה לאטום את מוחה לזכרונות שעורר. "מפני שהעבודה שלך... גמישה," אמרה ושנאה את עצמה על הגמגום שלה – אבל איך יכלה לומר, בגלל שאתה עשיר כקורח ואתה יכול לעשות כרצונך, ואני עובדת לפרנסתי. מפני שיש לי ערמה של חובות עד התקרה ואני לא יודעת אפילו אם אצליח להרשות לעצמי לקנות כרטיס טיסה ליוון?
הוא חייך בעונג חסר לב. "זה, כמובן, היופי שבלהיות הבוס של עצמך," הטעים.
"טוב, גם אני הבוסית של עצמי!" קראה כנשוכת נחש. "ושלא כמוך, שום-דבר לא הוגש לי על מגש של כסף."
עיניו הצטמצמו, מפני שהוא אף-פעם לא שמע דברי ביקורת. "איזה סוג של עבודה את עושה בימים אלה, ויקטוריה?"
היא הביטה בוורדי הסוכר שעמדו על משטח העבודה, מוכנים לעטר עוגת יום-הולדת שזה עתה גמרה לאפות. למרות שהיו מאובקים סוכר לבן, הרי שמתחת הם היו ורודים – כמו הזר שנשאה ביום כלולותיה. אין זה משנה שהנישואים לא החזיקו מעמד, או שהיא הכריחה את עצמה להדחיק את כל הנושא לירכתי מוחה – מפני שעמוק בפנים הכל חי עדיין. היא לא יכלה למחות הכל באופן מוחלט. ולפעמים הזכרון צבט בחוסר רחמים במיתרי הלב וגרם לה לרצות לצרוח בקול וברחמים עצמיים.
אבל רחמים עצמיים היו הרגש הכי פחות מושך, והוא אף-פעם לא לוקח אותך לשום מקום.
"אני עדיין בעסקי הקייטרינג, אלכסיי," אמרה בחריפות. "שום-דבר לא השתנה."
"אז אני מציע שתעשי הפסקה מעסקי הקייטרינג שלך."
"אני לא עוקבת אחריך."
"בואי לאתונה ונגיע להסכם," המשיך בלא רחמים. "מפני שאם את רוצה להתגרש, זו הדרך היחידה לעשות את זה."
הוא ניתק והשמיע הוראה קצרה וחדה לתוך האינטרקום שלו. הדלת נפתחה והברונטית חזרה, פותחת את השמלה שלה בעודה חוצה באיטיות את המשרד לעברו.
