פרק 1


סבתא עמדה ליד התנור ובחשה בכף עץ ארוכה תפוחי־אדמה במים הרותחים. לרגע הפנתה ראשה אליי ואמרה: "איט'הלה, מחר תלכי לגן," ושבה לבחוש בסיר הברזל השחור, שהיה שקוע כדי מחציתו בתוך הכיריים השחורים.


משכתי בשולי שמלתה, ואחוזת דאגה שאלתי אותה: "סבתא, לאן אלך מחר?"


"מחר תלכי לגן," אמרה שוב בחופזה והמשיכה לבחוש בסיר הרותח.


הבטתי בה משתוממת. "סבתא, מה זה גן? ומה אעשה בו? ולמה עליי ללכת לשם?"


"מחר תדעי הכול," אמרה בקול מבטיח. היא התכופפה, הפכה את העצים כדי להגביר את האש ופנתה לבדוק אם כבר התבשלו תפוחי־האדמה.


מיום שעברה לגור איתנו ישנתי עם סבתא. מיטתה הייתה גדולה ורחבה, והיו בה הרבה כרים ושמיכת פוך חמה.


בכל לילה ביקשתי: "סבתא, ספרי לי סיפור." וסבתא סיפרה לי עוד אגדה בקולה החם והאוהב, כאילו רק לזה חיכתה. ובכל אגדה הייתי אני הגיבורה שמצאה אושר ועושר וחיה פעם כנסיכה ופעם כמלכה, והיה לי מכל טוב הארץ.


"אבל בינתיים," הייתה סבתא אומרת כשסיימה לספר, "נאכל מה שיש. ואם אין, לא נתלונן ולא נבוא בטענות, גם לא לאלוהים."


בכל בוקר, כאשר התעוררתי, סבתא כבר מילאה את הקומקום במים, שפתה אותו על הכיריים, העמידה לידו קדרה שחורה ומפויחת, הכניסה עצים לתנור ופיזרה עליהם שבבים, הדליקה גפרור ונשפה לתוך האש. עם כל נשיפה השתעלה ופיזרה בידיה את העשן הנכנס לעיניה, ונאנחה. לבסוף בערה האש בלהבה גדולה, וסבתא פנתה למלאכה אחרת.


תנועותיה היו זריזות, מיומנות ומדויקות, והיא רכנה מעל הסיר, ליטפה אותו בידיה כמזרזת את המים לרתוח. סבתא ידעה שאתה'לה תבכה בכי מר ולא תירגע עד שתקבל אוכל, ולכן נחפזה במלאכתה כדי להספיק להכין את האוכל בטרם תתעורר הקטנה.


סבתא הייתה גבוהה ורזה. ראשה היה עטוף תמיד במטפחת פרחונית דקה ודהויה, ושערה האפור החלק מתמרד ומבצבץ החוצה. פניה בהירים ומאורכים. קמטים עמוקים חרצו בהם סימני דאגה. עיניה אפורות־ירוקות, דומה שתמיד הן בוכות, אפה סולד, שפתיה מכונסות פנימה לפה חסר שיניים, סנטרה מחודד, תקיף. שמלה ארוכה שחורה תלויה על גופה הרזה, כתפיה צרות, קרסוליה דקים ובולטים בסנדלים הפתוחים שלרגליה.


משעות הבוקר המוקדמות הייתה טרודה אצלנו בבית. בטרם עמדה השמש בשמים הייתה אמא ממהרת לשוק, שם העמידה את דוכנה הקטן ועליו דברי סדקית. את עול הבית וחינוך בנותיה הפקידה בידיה הָאֲמוּנוֹת של סבתא. וסבתא הייתה אומרת: "אם ירצה השם, תוסיף אמא סחורה חדשה, אזיי יגדל הרווח. אבל בינתיים צריך להסתפק במה שיש."


בכל בוקר הייתה סבתא עומדת ליד הכיריים וממלמלת תפילה: "מודה אני לפניך..." מציצה עלינו במיטותינו ושבה ומביטה אל תוך הקדרה כמבקשת לזרז את הבישול.


אני זוכרת היטב את הבית שלנו. זה היה בית־עץ קטן, נמוך־קומה ומט לנפול. בחורף היו קירות העץ בבית ספוגי רטיבות, ואדים עלו מקורות העץ הרקובות כאשר השמש באה בצהריים. בימי סער נכנסה הרוח דרך חלונותיו הנמוכים והסדוקים וטרפה עמה את מעט החום. "מאין עוד נכנסת הרוח?" הייתה אמא שואלת, "הרי סתמתי את כל הסדקים... דחפתי ללא סוף סמרטוטים... אבל הרוח, כמו להכעיס, נדחפת כדי להקפיא אותנו."


כשמחשבותיי חוזרות שבעים שנה אחורה אל היום ההוא, אני רואה את סבתי לנגד עיניי שם, בחדר הקטן והאפל שבעיר הולדתי מינסק מזובייצקי שבפולין, ואני חושבת: אולי לא לחינם גילתה את אוזני על עתידי, על מה שצפוי לי בחיים?


האם בנפשה פנימה חזתה? האם ידעה שדבריה אליי עתידים להתקיים?


"איטה'לה," הייתה סבתא אומרת ושולחת בי מבט מבטיח, "הרצון הוא הכוח המניע את השאיפות... כאשר תגדלי, אוצרות של זהב תגלי. חיי אושר תחיי. את יפה, חכמה, נעימה ומנומסת, וכל מה שתרצי תשיגי. גם עשירה תהיי אם תרצי, רק זכרי ללכת בדרך האלוהים, כי היא הדרך הנכונה." משסיימה לדבר, השיבה את המטפחת לראשה בתנועה רבת חן, ושבה למלאכת קילוף תפוחי־האדמה.


זו סבתי; ממנה קיבלתי את החכמה לראות את הטוב ואת היפה; היא שנתנה לי צידה לדרך, לחיים שחייתי, להחלטות שקיבלתי ולבחירות שבחרתי; היא שנטעה בי את האמונה שכל מה שארצה אשיג, ושום מכשול לא יעמוד בדרכי. ממנה למדתי להביט קדימה בעיניים פקוחות ולא לחשוב שהעוני בבית יהיה מנת חלקי גם כשאגדל. בזכותה ידעתי כי בבוא היום אוכל להשיג הכול בכוח הרצון, כי העולם עגול ודברים בו משתנים ושום דבר אינו קיים לנצח.


את כל אלה נשאתי בלבי תמיד.


אני זוכרת היטב את סבתא ואת סבא ואת שלוש אחיותיי, את אמא המשכימה קום וממהרת לשוק, ואת אבא היוצא בבוקר אל בית־הכנסת הישן. ואני זוכרת את היציאה מהבית ואת הדרך לאיכר. ואת גמר המלחמה. ואין כלום.


פרק 2


דברי סבתא על גן ילדים הטרידו את מנוחתי. לא ידעתי למה התכוונה. מעולם עד כה לא שמעתי את המילה גן, ולא הבנתי למה היא שולחת אותי למקום זר. התחלתי לפשפש במעשיי, מה עוללתי לסבתא, ולמה עליי ללכת לגן אם היא נשארת בבית? הבטתי בה ושאלתי את עצמי: האם חדלה לאהוב אותי? אולי הייתי ילדה רעה? התמלאתי דאגה וחששות שמא אינה רוצה בי עוד.


"הַם, הם, הם!" קראה אחותי אתה'לה הקטנה בקול בכי מחריד, ומבעד לסורגי מיטת ברזל חלודים הושיטה אל סבתא ידיים רעבות. אתה'לה רקעה ברגלים רזות על מזרן בלוי, מעוך, שצמר־גפן אפור הציץ מכל צדדיו. אתה'לה דרכה על צמר־הגפן הפרום כמהלכת על הרים ועל גבעות ומיררה בבכי. "הם, הם, הם."


"גשי אליה," אמרה לי סבתא.


ניענעתי לפניה את בובת הסמרטוטים. אתה'לה הביטה בבובה בעניין רב רק רגע, ושוב פתחה בבכי, כאומרת: משחקים, בובות... אלה טובים כאשר הבטן מלאה.


"שָׁה! שה! שה!" הרגיעה אותה סבתא ומיהרה להוציא תפוח־אדמה מהסיר הרותח, מעכה אותו בכף ידה ודחפה לפיה של אתה'לה. ובעודה מאכילה את אתה'לה ביד אחת, בשנייה העמידה לפניי צלחת פח סדוקה, שהאמייל שלה התפוצץ והשאיר עיגולים שחורים כמעט שווים בגודלם.


"אכלי איטה'לה, אכלי!" אמרה לי סבתא. "את כבר גדולה ויודעת יפה לאכול בעצמך."


אחזתי בשולי שמלתה השחורה הארוכה, טמנתי ראשי בקפלים שהשתלשלו עד קרסוליה, מתחככת ברגליה כמבקשת שלא תשלח אותי מעל פניה. לא רציתי ללכת לגן כי פחדתי לאבד את אהבתה אליי. הייתי קשורה אליה בכל נימי נפשי.


"סבתא, אני לא רוצה ללכת לגן," אמרתי בעצב, והתאפקתי שלא לבכות.


"למה?" שאלה והביטה בי בעיניה האפורות הטובות. פתאום נראה שהבינה לנעשה בלבי ואמרה: "גם כאשר תלכי לגן לא אפחית מאהבתי אלייך. תמיד תהיי הנכדה האהובה עלי מכל הנכדים." ובשחוק אוהב הוסיפה: "אם ייתן לי איש את כל הון ביתו לא אחליף את אהבתך באחרת." וגם חיבקה ואימצה אותי אל לבה בחום והוסיפה ברוך ובקול מפייס: "כאשר תלכי לגן אחכה לך בפתח הדלת. וכל ערב אמשיך לספר לך סיפורים שאת אוהבת." אבל דבריה לא הרגיעו אותי. בחוסר רצון יצאתי לחצר כדי לבשר לילדים את הבשורה.


"מה?" שאל יוס'לה, "לא ידעת שמחר הולכים לגן?" ורץ להתחבא. אי אפשר להפתיע אותו: תמיד הוא יודע הכול, ולא ברור איך. התפלאתי שדבריי לא היו לו חדשים ולא עשו עליו כל רושם. גם לא על חיים, חנה, או על ציפורה. הם המשיכו לרוץ ולהסתתר בחצר. רגע עמדתי נבוכה, ומיד הצטרפתי גם אני למשחק המחבואים.


למחרת השתחררה אמא מכל טרדותיה כדי להביא אותי לגן. נסערת ונפעמת לבשתי את שמלתי הדקה, היחידה שהייתה לי, ונעלתי את סנדלי הקרועים. אמא החליקה את שְׂער ראשי, יישרה את בגדיי, אחזה בידי ואמרה: "מהיום את גדולה ומתחילה פרק חדש בחיים. לא תשבי עוד מאחורי התנור, כחתול, אלא תלכי ללמוד." ואז הוסיפה בינה ובין עצמה: "השתנה העולם; היום מבינים שכל הילדים צריכים ללמוד."


אחרי שנשקה למזוזה, עטפה את ידי הקטנה בידה ויצאנו מהבית, ואז התכופפה אליי ואמרה: "זכרי, בִּתי, התנהגי יפה ואל תביישי אותי; כבר אינך תינוקת, את ילדה גדולה שהולכת לגן."


אמא הייתה יפה בעיניי. עיניה שחורות וגדולות, מביטות על הסובב אותה בערנות, והן בורקות, חדות וחקרניות. עפעפיה ארוכים ושחורים, גבות עיניה דקות ושחורות ומשוכות לצדדים, אפה קצר וסולד, ופיה חטוב. שערה שחור, חלק, עבה מאוד, וארשת דאגה משוכה על פניה הלבנים. צעדיה היו מהירים, מדודים, ונשמעו בקצב על המדרכה האפורה בדרך לגן.


שמש גדולה קידמה אותי בחצר. היום היה בהיר, ללא עננים ברקיע. הרגשתי כי השמש הצהובה צוחקת אליי ומלווה את צעדיי הראשונים לגן. בדרך קנתה אמא לחמנייה: "תאכלי אותה בגן," אמרה, לחצה את ידי בחיבה והצמידה אותי אליה. "זכרי, ילדתי, התנהגי יפה, היי מנומסת."


אמא דיברה על נימוסים ועל התנהגות יפה, ואילו לבי המה והתרגש, ועיני ננעצו באופק החסום בבתי־עץ בני קומה אחת.


הגענו לגן. נכנסנו אל חדר גדול, ובו כבר נאספו אמהות וילדים. היו ילדים שבכו, ואחרים נדחקו אל חיק אמהותיהם, מיאנו לעזוב אותן, משכו בשולי שמלתן, או עמדו מבוישים, מכונסים ומפוחדים. היו אמהות ששבו על עקבותיהן, ניחמו את ילדיהן ודיברו על לבם. אני דווקא לא בכיתי ולא פחדתי להישאר בגן. כאן לראשונה ראיתי ילדים חדשים, בני העיר שלי. היו ילדות בשמלות חדשות, פרחוניות, עם צווארוני מלמלה, והיו בחצאיות מעומלנות ומגוהצות יפה, שנעלו נעליים שלמות וחדשות, ושערן – צמות קלועות, קשורות בסרטים צבעוניים. והיו בנים בחולצות לבנות מוכנסות במכנסיים קצרים, יפים, לפי מידת גופם, בתספורת קצרה. והיו גם כמוני, בנים ובנות, בבגדים בלויים ובסנדלים קרועים – אלה שגרו בחצרות הסמוכות לשלי. מהחצר שלי היו כאן יוס'לה, חיים וחנה, ציפורה הירש – שאביה מוכר דגים בשוק, ואף בתיה – בתה המפונקת של הליטאית.


הגננת סיפרה לאמהות על סדרי הגן: "הוא פתוח משעה שמונה בבוקר ועד אחת בצהריים, ואני מבקשת מהאמהות לבוא לקחת את ילדיהן בזמן."


אמא לחשה על אוזני: "הביתה תשובי לבדך. אין מי שיבוא לקחת אותך. את הדרך את מכירה, נכון?"


כל כך נרגשת הייתי שלא השבתי לדברי אמא. הייתי עסוקה בנעשה מסביבי, ושעה ארוכה היו עיני נעוצות בילדים ובגננת.


כאשר עזבו האמהות את הגן הושיבה אותנו הגננת על כיסאות עץ צבועים ירוק והסבירה מה נעשה בגן. היא דיברה, ואני הבטתי כמכושפת. הייתי מוקסמת מהסובב אותי. לנגד עיניי נגלה עולם חדש, עולם מופלא שלא הכרתי, שלא ידעתי על קיומו, שלא יכולתי לתאר לעצמי קודם לכן.


הבטתי בחפצים ובחלל הרחב, כל דבר ודבר היה בשבילי פלא וגילוי ומילא את לבי התפעלות. דימיתי שכל פלאי העולם מכונסים פה, בחדר הגדול רחב הידיים של הגן. החפצים פקחו את עיניי, עוררו את סקרנותי, וכבשו את כל ישותי. פתאום ראיתי מציאות אחרת, חיים אחרים הקיימים מחוץ לחצר שלי. ראיתי משחקים שלא שמעתי ולא ידעתי על קיומם. פה נחו בגלוי משחקים אמיתיים, ממשיים, וצעצועים העשויים בבית־מלאכה, יפים ושלמים, נקיים ומסודרים על מדפים. מהר מאוד הבנתי שאוכל לגעת בכל אלה, למשש ולשחק בהם כמה שארצה.


הגן הרשים אותי כל כך, שעד היום אני זוכרת כל פרט ממנו, לאורך הקירות היו תלויות תמונות של חיות, ציפורים ופרחים. ממרכז התקרה השתלשלה נברשת, החלונות הגבוהים והרחבים היו צבועים בלבן ומקושטים בגזרי נייר צבעוניים. באמצע החדר היה ארגז חול ולידו דליים וכפות למשחק. מבעד לחלונות ניבטו אליי שמים כחולים, בהירים וגבוהים.


"כמה יפה כאן," אמרתי בלבי.


בבית הייתה לי בובת סמרטוטים. אחותי טובה, הגדולה ממני בשלוש שנים, תחבה לתוך גרב צמר ישן נסורת עצים, תפרה כפתורים לאף ולעיניים ורקמה בחוט אדום פה עגול יפה. אהבתי את בובת הסמרטוטים שלי, ולא העליתי על דעתי בובות מחרסינה ומאמייל, או בובות שיודעות לפקוח עיניים ולעצום אותן וגם להשמיע קול, ובובות שיש להן לבוש, נעליים, מיטה וארון בגדים.


"בגן נלמד להיות חברים טובים," שמעתי את הגננת אומרת. "נצייר, נכייר, נשיר ונטייל." היא דיברה, ואני לא הפסקתי להתבונן בצעצועים. ממקום מושבי, צמודה לכיסא, הבחנתי באחת הפינות בבובה גדולה לבושה בהידור, נשענת על לוח הארון מאחורי דלת זכוכית. עיניי ננעצו בבובה. לא גרעתי את מבטי ממנה. כחולמת הבטתי בה. היא לבשה שמלה לבנה וחגורה אדומה למותניה, ונעלה נעלי לכה שחורות מבריקות. לשְׂער ראשה השחור, המתולתל, היה קשור סרט אדום רחב. פיה מעוגל, אדום כדובדבן, ולחייה ורודות, בולטות מעט. היא הסתכלה ישר אליי, כמרמזת לי להתקרב אליה. התכוונתי לגשת אליה וליטול אותה בידיי, אבל הגננת קמה, יישרה את קצות שמלתה ואמרה: "ילדים, לכו הביתה ושובו לכאן מחר."


נשארתי רתוקה למקומי, התבוננתי בבובה, והרגשתי שלא אוכל להינתק ממנה. הייתי נחושה בדעתי לקחת אותה איתי הביתה, להראות אותה לאחותי הקטנה, אבל הגננת פתחה את הדלת ונפרדה מאיתנו לשלום.


בדרך הביתה הלכה הבובה לפניי, ולא משה מנגד עיניי גם בבית. כל הלילה חלמתי עליה. פחדתי שמא מחר לא אמצא אותה בגן.