1
קיץ חם שכזה לא זכרו גם זקני המקום. המכתבים שהגיעו לארמון הקיץ מאלה שנשארו בחצר המלכות בלִין-אָן והזיעו כהוגן שפעו תלונות על החום הכבד, הלוהט, שעטף וחנק אותם עד שהתקשו לנשום, על העננים שהצטברו מדי יום, גדולים וסגולים, על פני השמים הלבנים, אם כי מעולם לא הביאו איתם דבר מלבד ברק מדומה ורעם מאיים מרחוק. והיה זה רק אמצע חודש צָ'נָאין. הקיץ אך החל.
מעטים בלבד נשארו בלין-אן. בארמון הקיץ שבהרים היה ניתן לשאת עיניים אל ההרים צחורי הכיפות ולהתנחם בחלומות על צינה, אף כי גם שם הכביד החום על המשרתות המנפנפות בנוצות הטווס, שהמשיכו בעבודתן לצד מיטותיהן של נשות החצר עד ששקעו בתרדמת הליל. רוח קלה נשבה בגנים בכל עת והניעה את העלים על עצי המגנוליה הננסיים שנשתלו סביב החצר הפנימית. היה נעים לשהות שם בשעות הבוקר המוקדמות, כשמקהלת הציפורים רק פצחה בציוציה, או בשעות המאוחרות של אחר הצהריים, בין הצללים הארוכים והאור הזהוב. קולות הצרצרים שבטבע התערבבו עם קולות הצרצרים השבויים בכלובי הנצרים הזעירים, שנתלו נסתרים על ענפי העצים. בברֵכות ובמזרקות פכפכו המים על האבן האפורה שהביאה אחת הקיסריות הקדמוניות לקישוט גניה. פרחים לבנים ואדומים, קצתם מנוקדים זהרורי זהב וקצתם עטורי עלי כותרת סגולים כבדים, הניעו את ראשיהם ברוח. והפרפרים.
הפרפרים הם שמשכו לשם את טַאי. היא לא הייתה שייכת לחצר, אפילו לא לפמליית החצר; על-פי זכויותיה, לא הייתה לה גישה לגנים המלכותיים כלל ועיקר. החיים המלכותיים היו מסובכים. בלין-אן, עיר הבירה הגדולה, שלטו בחייהן של נשות החצר אין-ספור כללי טקס וכללי התנהגות. שם היו אנשים שצריך לפגוש ועצומות שצריך לקבל; לנסיכות ולפילגשים מן המעמד הגבוה היו חצרות משלהן, והן היו אמורות לכבד בנוכחותן טקסים ציבוריים ולשלוט בניהול היום-יומי של בתיהן. כל זה היה כרוך בכללים ברורים של לבוש והידור. רק בקיץ הורשתה אישה מחצר המלכות של סיאיי להיראות מחוץ לחדר השינה שלה בלי שעות ההכנה הארוכות שנדרשו ממנה בדרך כלל. כאן, בארמון הקיץ, הייתה חצר המלכות בחופשה; הנשים הורשו לפזר את שערן, לצאת מחדריהן בלי להתכסות בגלימותיהן הרשמיות ולפסוע יחפות בגנים.
רק בקיץ היה לגבירות אלה פנאי להתמסר להכנת בגדי הטקס הדרושים לכניסתן לארמון הסתיו, שבו עמדו כולן להופיע כדי לציין את שובן ללין-אן מחופשת הקיץ. כל אחת נזקקה למערכת חדשה של גלימות רשמיות לאירוע זה, וארמון הקיץ שפע תמיד תערובת עליזה של גלילי משי, קטיפה, פרוות שישמשו לבטנות הברדסים והשכמיות, ואלף חישוקי רקמה, שעליהם ציפורי צופיות ופרחים רקומים למחצה.
רימשִי, אמה של טאי, הייתה תמיד חלק מן הפמליה שלקחו איתן נשות החצר אל ארמון הקיץ. רימשי הייתה הקוסמת בעלת שרביט המחט. היא ידעה להפוך בדי משי, קטיפה וברוקאד לגלימות מפוארות, ולשירותיה היה ביקוש רב. מאז התאלמנה, שלוש שנים לפני כן, נוהגת רימשי לקחת עמה את טאי לארמון הקיץ. טאי הייתה רק בת שש כשהגיעה לשם בראשונה, צמודה לחצאיתה של אמה, וזכתה לשפע של תשומת לב, לפינוק, לממתקים ולשאריות בגדים מן הנסיכות, שלא יעלה על הדעת שייראו בפומבי פעמיים באותה תלבושת. לטאי היה ארון מלא גלימות מפוארות שאמה גזרה, עיצבה מחדש והתאימה למידותיה. עכשיו כבר הייתה בת תשע, אבל משום שכבר הייתה לחלק מגניו של ארמון הקיץ, איש לא התלבט בשאלה מה מעשיה שם.
היא הייתה מוצאת לעצמה מקום ישיבה לא בולט בחצר ומעבירה את בוקרי הקיץ בחלומות, בהאזנה למקהלת הצרצרים ובצְפייה בפרפרים הססגוניים המתעופפים מפרח לפרח, מצמידים את צבעיהם הלבנים, הכחולים, הסגולים והכתומים אל הפרחים והעלים. אחת המתנות שקיבלה באותו קיץ מפילגש מלכותית משועממת הייתה מערכת גירים צבעוניים וערֵמה של דפי נייר עבים בצבע השמנת. הרעיון לצייר את גני הקיץ הקסומים נשא חן בעיני טאי. רק באחרונה החלה להבין איך מציירים בגירים, וניסיונותיה הראשונים היו גסים וצבעוניים מדי. היא הייתה רגילה למכחולים, לדיו ולנייר דק וזול שיכלה להשיג בלין-אן, אבל היא הייתה בתהליך למידה, ופרפרי הקיץ הזוהרים היו הנושא החביב עליה.
היא עסקה בליטוש אחרון של ציור, המעיד על כישרון רב, ביום קיץ אטי וחם, ישובה בצלו המנומר של עץ ערמון עתיק ומסוקס כשכפות רגליה מכוסות בגלימתה, והתעלמה מכל דבר סביבה עד שהופתעה לשמוע לפתע קול מאחוריה.
"זה ממש יפה," אמר הקול, קולה של אישה צעירה, שנשמע מרוחק מחד גיסא, וחם ומעודד מאידך גיסא.
טאי, שהפסיקה את מלאכתה וישבה כשעיניה עצומות וראשה מורם בריכוז, הניחה את הנייר וקמה מיד על רגליה. הקול היה מלכותי, אצילי, ובכל מקרה, כל אדם בגן הזה השתייך מן הסתם לחצר המלכות, וטאי ידעה היטב כי אסור לה לשבת בנוכחותה של אישה מנשות החצר.
גילה של בעלת הקול עלה רק במקצת על זה של טאי, אבל גם בלבוש המתירני של ארמון הקיץ לא היה כל ספק באשר למעמדה. היא לבשה שמלת קיץ קלה שחשפה את זרועותיה, אשר נראו זהובות מן השמש, אך שערה השחור הבוהק נקלע לצמות עבות שבצבצו מתוך כובע רחב שוליים שהצל על עור פניה הבהיר. היא רכנה על גזע הערמון ביד אחת, ואצבעותיה הארוכות הונחו עליו בהידור ובחן שאפיינו את כל תנועותיה. עיניה היו שחורות, מלוכסנות ומשוחות בכָחָל – עיניים ידידותיות, המעידות על עצלות, ובעלות נצנוץ ברור של ממלכתיות המסתתרת בפינות עם רמז לצחוק שאינו בר כיבוש.
טאי כרעה על ברך אחת והשפילה את עיניה.
"אין צורך," אמרה הנסיכה והורתה לה לקום. "קיץ. חם מדי בשביל כללי הטקס. את מציירת יפה. מה שמך?"
"טאי, הוד מעלתך."
"את הבת של רימשי? אני חושבת שכבר הוצגת בפנַי פעם. לפני שנה, אולי שנתיים. גדלת מאז."
טאי פשפשה בזיכרונה במרץ. היא הוצגה בפני כמה מנשות הארמון, אבל בפני צעירה כזאת? הנסיכה הצעירה הזאת נראתה כבת ארבע-עשרה או חמש-עשרה, לא יותר; וזה אומר שהייתה אולי בת שלוש-עשרה כשרימשי הציגה בפניה את בתה הקטנה. לא ייתכן שהיו רבות כמוה.
לא היו רבות כמוה. הייתה רק אחת. אַנטְיָאן, נסיכה ראשונה, קיסרית קטנה, יורשת העצר של סיאיי.
טאי, שהחלה לקום על-פי הוראתה של הנסיכה, שבה וקדה.
"הוד מעלתך," צייצה.
"אמרתי לך לקום," אמרה אנטיאן. "אני מזהה את כלי הציור שלך. סוּאי לא הצליחה מעולם להחזיק את הגיר כמו שצריך. אני שמחה שהיה לה השכל לתת אותם למישהו שיודע להשתמש בהם טוב ממנה. את בדרך כלל מציירת בעיניים עצומות?"
השאלה הייתה לא צפויה. טאי מצמצה בעיניה. "סליחה?"
"בגלל זה ניגשתי אלייך," הסבירה אנטיאן בסבלנות. "ראיתי אותך מרחוק, ואת היית מרוכזת לגמרי בעבודה שלך וישבת שם בעיניים עצומות... לפעמים הידיים שלך נעו על הנייר גם כשהעיניים היו עצומות. זה סקרן אותי."
טאי חייכה. "אני עוצמת את העיניים בשביל לראות," אמרה.
עכשיו הגיע תורה של אנטיאן להיראות מופתעת. "את עוצמת את העיניים בשביל לראות?"
"אני לא יכולה לצייר מהחיים," אמרה טאי. "אני רואה את הפרפרים על הפרחים, אבל לפני שאני מציירת אותם ביד, אני חייבת לעצום את העיניים ולצייר אותם בראש."
"אה," אמרה אנטיאן ברוך. "הייתי רוצה להסתכל מקרוב על הציור הזה."
האינסטינקט הראשון של טאי היה להסתיר את הנייר מאחורי גבה, במחווה ילדותית טבעית וחסרת תועלת. "גברתי הנסיכה... הוא לא
כל-כך טוב... עדיין..."
אנטיאן הושיטה את ידה. הצייתנות והכבוד, שלאורם חונכה טאי, גברו על חוסר הביטחון שלה; היא הושיטה את הנייר וּויתרה עליו
באי-רצון. אנטיאן בחנה את הרישום ותופפה על שפתה התחתונה בקצות אצבעות ידה החופשית.
"עדיין?" שאלה לבסוף. "זה נראה די גמור, אם באמת מדובר בטירונית מתחילה."
"עד עכשיו ציירתי בדיו, נסיכה, רק לפי תבניות, ואחר כך במשי."
"במשי?"
"רקמה. אימא שלי דאגה שאתאמן בעבודות מחט."
"את רוקמת?" שאלה אנטיאן והרימה את גבתה. "את טובה בזה?"
"את לובשת משהו שרקמתי, נסיכה," אמרה טאי ולא הצליחה להסתיר לגמרי את חיוכה.
אנטיאן הסתכלה על שמלתה, שכמה ציפורים מסוגננות היו רקומות באמרתה בחוט אדום. "זאת עבודה שלך?" שאלה בהתפעלות כשהרימה את שולי חצאיתה כדי לבדוק את הרקמה מקרוב.
"גם הציור וגם הרקמה," אמרה טאי.
אנטיאן שמטה את שולי החצאית, הזדקפה והחזירה לטאי את הציור בתנועה מלכותית של ידה. "את מעניינת אותי," אמרה וחייכה אל טאי חיוך קטן. "אנחנו עוד נדבר."
טאי קדה שוב בנימוס. "הנסיכה."
אנטיאן הלכה, ובניד ראש קל הורתה לפמלייתה, הכוללת ארבע מלוות, להסתדר בשורה לצדה. טאי, שהרימה את ראשה, ראתה את כובע הקש רכון כשהנסיכה אמרה משהו לאחת מארבע הנשים שחיכו לה בשביל בשעה שעצרה לשוחח עם טאי; קול הצחוק הרך חזר אל המקום שעמדה בו עם ציור הגיר בידה.
האור השתנה, והשמש כמעט שקעה מאחורי ההרים. הארמון היה צמוד לצלע ההר; גניו נבנו נדבך על נדבך, וחצרותיו הוקפו חומות גבוהות שהכילו את ביתני הנשים. אולם הייתה שם סדרה של טֶראסות פתוחות בנדבכים השונים של הגנים, שנראו כמעט תלויות מקצה ההר והופרדו מן המדרון התלול רק על-ידי מעקה אבן מגולף, שממנו נפרש העמק מערבה בנוף עוצר נשימה. בעת השקיעה הפך הסרט הצר של הנהר, בערוץ התחתון הרחוק, לחוט דק של זהב – לדקות ספורות בלבד, שבהן זווית השמש הייתה נכונה – נהר של זהב הזורם למערב המסתורי. טאי לא האמינה שהיא הראשונה שגילתה את רגע היופי הזה, אבל הסיקה שכל האחרים כבר עייפו ממנו, או שהמרפסות הפתוחות ערערו את ביטחונם של הצופים מהן, כי המקום היה כולו לרשותה כשעלתה אליו לרגל מדי ערב.
באותו יום היא איחרה להגיע. הפגישה עם אנטיאן הסיחה את דעתה, וכמעט איחרה. הזוהר כבר החל לפוג כשהגיעה אל המעקה. בדרך כלל היא עזבה את המקום עם השמש, ובאה אליו רק כדי לברך את שקיעתה, אלא שהפעם נשארה, עקבה אחרי השמים המתכהים, מתהדרים בצבע של אחלמה, אחר כך מסגילים, מכחילים ומשחירים. היא ראתה את הכוכבים מגיחים מעל הצלליות השחורות של רכסי ההר, וחוותה תחושה מוזרה של זמניות, כאילו כל זה אינו אלא רק הרף עין, בעוד רגע ייסוב העולם, והיא לא תראה עוד את שעת הדמדומים בהרים.
היא נשארה לעמוד על הטראסה, שקועה במחשבה עמוקה ובחלום, עד שהתקררה האבן החמה שעליה נשענה, והיא חזרה דרך החצרות המוארות אל הדירות החיצוניות, שבאחת מהן שוכנו היא ואמה.
"איחרת," אמרה רימשי כשטאי נכנסה לחדר שהן התגוררו בו.
"פגשתי את הקיסרית הקטנה," אמרה טאי כמנסה להסביר.
"באמת?" אמרה רימשי. "האוכל שלך על השולחן. אכלי וספרי לי על זה."
"היא לבשה שמלה שרקמתי," אמרה טאי.
"ו...?" האיצה בה רימשי, כשטאי לא הזדרזה להמשיך מעבר למשפט הפשוט הזה.
אלא שזה כל מה שהיה לטאי לספר על המפגש באותו רגע. על היתר היה עליה לחשוב עוד. אנחנו עוד נדבר, אמרה לה הנסיכה. מה הייתה כוונתה? חייה וחייה של טאי נגעו אלה באלה לעתים נדירות – ולא היו משיקים כלל אילולא התגנבה טאי לגני הארמון לצייר פרפרים.
רימשי לא האיצה בה; היו לה יחסים טובים וקרובים עם בתה, והיא ידעה שיבוא זמן שטאי תהיה מוכנה לדבר על כך. "כבר מאוחר," אמרה כשטאי סיימה את ארוחתה, פינתה את הכלים והניחה ערֵמה של משי אדום וחוט רקמה בוהק על המחצלת ליד מנורת השמן, שבה עמדה לסיים את עבודת יומה. "לעץ השנה ולמיטה."
תיבת עץ השנה ניצבה, כרגיל, לרגלי מיטתה של טאי. התיבה המגולפת הקטנה ניתנה לה בלידתה והכילה את מניין שנותיה – השקיות הקטנות המכילות את שרשרות החרוזים לשנים שעברו, מסומנות במספרים בולטים שנכתבו בדיו, והמוט העדין המפוצל של העץ עצמו ועליו מחרוזות השנה הנוכחית. החודשים סיאַנטָאין וטאיאן השתלשלו ממסמריהם, הם הושלמו. ארבעים חרוזים על כל חוט, זכר לעוד אביב שעבר בחייה, עוד אביב תחת שלטונו של מלך השנהב. על החוט הנוכחי של צ'נאין, החודש הראשון של הקיץ, הושחלו רק עשרה חרוזים המסמלים את השבוע הראשון, שסופו צוין בקשר תחת החרוז האחרון. הערב הסתיים עוד שבוע, וטאי הוציאה בצייתנות עשרה חרוזי שנהב מן התיבה והשחילה אותם בקפידה על החוט של צ'נאין בעזרת מחט עצם שהייתה צמודה לקצה החוט. עוד שבוע; חציו של החודש חלף, וקשר נקשר בידיים קטנות בקצה של עשרת החרוזים. טאי עבדה בתשומת לב ממוקדת; ספירה זו של ימיה הייתה פעולה קבועה שביצעה במסירות. כשהשלימה את המשימה, הסתכלה על אמה וקיבלה את אישורה בחיוך ובהנהון.
לאחר סיום מטלה זו פנתה טאי אל משימה תובענית פחות, זו שתמיד נהנתה למלאה. היא הביאה את קסת הדיו שלה, את המכחול ואת היומן הזול שקיבלה בראש השנה, יומן שדפיו הדקים הסתלסלו כשפתחה את כריכת העור. כל-כך הרבה דברים יכלה לכתוב על היום שחלף; ועם זאת לא יכלה לכתוב דבר. זמן רב ישבה וכרסמה את קצה מכחול העץ שלה, ואחר כך כתבה במשיחות מהירות ונקיות, באותיות ג'ין-אשו, שפת הסתרים שלימדה אותה אמה מאז הייתה בת שש.
פגשתי את הנסיכה. הציור שלי מצא חן בעיניה. היא לבשה שמלה שרקמתי. הייתי גאה בשני הדברים גם יחד, אף-על-פי שאני לא חושבת שאני מציירת היטב בגיר. ראיתי את השקיעה מלמעלה, ואת נהר הזהב הזורם מערבה כמו תמיד. ראיתי כוכבים יוצאים. משהו השתנה היום.
2
ימים אחדים לאחר פגישתה עם הקיסרית הקטנה התרחקה טאי מן הגנים הפנימיים. היא לא ידעה מדוע, אבל הרגישה מבוהלת ושמחה גם יחד ממפגשה עם אנטיאן, ובתוך תוכה העדיפה להימנע מפגישה חוזרת עד שיתבהרו אצלה הדברים.
תחת זאת הציעה לאמה עזרה. היא הוכשרה היטב, על-ידי אומנית מהוללת, וחרף גילה הצעיר כבר הייתה תופרת ורוקמת מיומנת, בעלת כישרון לעיצוב ולהעברה מדוקדקת מרישום או מתמונה שבדמיון לרקמה מרהיבה על בגד מלכותי. אמרת השמלה שאנטיאן לבשה ביום פגישתן הייתה פשוטה, פרי אחד הניסיונות המוקדמים שלה, אבל כעת סמכה רימשי על בתה שתרקום בזהב דגמים שכללו פנינים ופיסות קטנות של זכוכית צבעונית, עם נחשולים מסובכים שייצגו דרקונים ונחשי מים. טאי כבר עבדה זמן-מה על דגם מסוים אחד, והשתמשה בתְאו – סמלה של האדמה הנקבה – וגם סמל לידתה שלה, ותכֶיהָ הקטנים, הסדורים, כיסו את אמרתה ואת שוליה של גלימה רשמית כבדה מברוקד משי זהוב; היא ניצלה את ימי גלותה מרצון מן הגנים והקדישה את עצמה לסיום המטלה המורכבת הזאת. כשנתנה את הבגד הגמור לרימשי לבדיקה, חייכה אליה אמה, כיסתה את פיה ביד אחת כמנהגה והסתירה שן חסרה.
"זה בשביל החברה שלך," אמרה רימשי.
טאי אמנם לא חשבה שמדובר בחברוּת, אבל ידעה מיד למי התכוונה רימשי. לחייה האדימו. "בשביל הנסיכה? זה בשביל הקיסרית הקטנה?"
"בכבודה ובעצמה. את לא יכולה להימנע ממה שטמון שם בשבילך," אמרה רימשי ולא פירשה. לפעמים אהבה לדבר בחידות.
טאי חזרה אל הגן למחרת מוקדם בבוקר, כשטל הקיץ, הממהר להיעלם, טרם יבש מן הפרחים. קצתם עדיין היו סגורים ורדומים והמתינו שהשמש תאיר את החומות הגבוהות ותטיל את אורה הזהוב אל תוך החצר. אחרים, שכבר נפתחו, נשמו לקרבם בשקיקה את אוויר הבוקר החמים. כבר היה חם.
היא הביאה עמה את כלי הציור שלה, אבל הגן עדיין היה מנומנם בשעת בוקר מוקדמת זו, ואט-אט החל להתעורר לחיים. לעתים נדירות יצאה למרפסות בבוקר, משום שיופיים המלא של ההרים התגלה בשקיעה, אך היא החליטה לשבת ולהסתכל על ההרים עד שהפרפרים יחזרו אל החצרות הפנימיות.
היא שיערה שתהיה בגפה כאן, אבל נשימתה נעתקה בהפתעה עת פסעה על מרצפות האבן של הטראסה, נייר וגיר תחת זרועה, וראתה שמישהי כבר נמצאת שם.
מישהי ששערה קלוע בשתי צמות שחורות, ארוכות ופשוטות, בלי קישוטים, שהגיעו כמעט עד ברכיה. לבושה בשמלה נטולת שרוולים שאת אמרתה טאי זיהתה. מישהי שהפנתה את פניה אליה, חייכה לקראתה והזמינה אותה להתקרב.
"חיפשתי אותך בגן," אמרה אנטיאן, ובקולה רק שמץ של פקודה.
"רקמתי דוגמה בגלימה," אמרה טאי. ואחר כך, כיוון שלא הצליחה להתאפק, חייכה. "בגלימה שלך, נסיכה. זאת עם התאו הרקום. זה גם סימן המזל שלי."
"עדיין לא ראיתי אותה," אמרה אנטיאן והחזירה חיוך. "עכשיו, שאני מכירה את היד הרוקמת, אני משתוקקת לראות אותה. ציירת?"
"לא בימים האחרונים, נסיכה."
"קראי לי אנטיאן," אמרה הנסיכה ונופפה בידה. "אנחנו לבד, ואין שום צורך לשמור על כללי הטקס כאן, במקום הזה, בין הארץ לשמים."
"אני באה הנה בערבים," אמרה טאי בזהירות.
"ואני בבקרים," אמרה הנסיכה וצחקה צחוק קטן. "אני לא מכירה עוד מישהו שבא הנה בכלל."
"למה?" שאלה טאי והסתכלה על העמק והנהר תחתיהן. האור היה שונה, בוהק, לבן זוהֵר של זריחת השמש בבוקר; הוא כמעט מחק את ההרים בעוצמתו. "למה בבוקר? אי אפשר לראות שום דבר."
"בערבים אני פחות פנויה," אמרה אנטיאן. "ספרי לי מה את באה לראות כאן."
טאי החלה לתאר, תחילה בהיסוס, ואחר כך בביטחון הולך וגובר, את הנהר הזהוב הזורם לתוך השקיעה – ואחר כך את הדבר החדש שספגה בראשונה רק באותו יום, הכוכבים המפציעים בשמי הקיץ. אנטיאן הקשיבה ללא הפרעה, עד שטאי השתתקה ושאפה שאיפה עמוקה, עיניה עדיין בורקות מחזונה. היא הבינה שהנסיכה עוקבת אחריה בחיוך קטן של הערצה שהאיר את עיניה הכהות, המלוכסנות.
"יש לך כישרון," אמרה. "יש לך עין ולשון של משוררת. לא רק בידיים, אלא גם דרך הלב והראש, ומה שאת רואה ושומעת." היא הטתה את ראשה בקוצר רוח. "כל-כך מעט אנשים סביבי יכולים לעשות את זה," אמרה, "לצייר לי תמונה – בגיר, בחוט או במילים. אני חייבת לבוא הנה יום אחד בשעת השקיעה ולראות את הדברים האלה שעליהם דיברת. תרצי להיות חלק ממשק ביתי?"
השאלה האחרונה הייתה בלתי צפויה, והיא האפילה על שאר דבריה של אנטיאן והגיעה אל טאי בעוצמה של מכה בבטן. עיניה התרחבו מתדהמה, אבל התשובה שנפלטה מפיה הייתה מפתיעה, ואילו הייתה לה הזדמנות כלשהי לחשוב עליה, לעולם לא הייתה מעלה אותה על דל שפתיה.
"לא, נסיכה."
הן הביטו זו על זו בהלם הדדי – האחת משום שלא הייתה רגילה לסירובים, האחרת כי לא האמינה שזה עתה הגתה מילים של סירוב בנוכחותה של נסיכה.
אלא שטאי ידעה מדוע אמרה מה שאמרה. בכוונה להסביר את ה"לא" שחמק מבין שפתיה, הרימה את היד שעדיין החזיקה את הגירים והנייר.
"גברתי... אנטיאן... אני... לכבוד הוא לי. אבל אימא שלי אמרה לי..."
"לא נורא. את לא שפחה, ואני לא עומדת לקנות אותך בזהב," אמרה אנטיאן וקולה נשמע עצוב מאוד. "פשוט מוצא חן בעיניי האופן שבו את גורמת לי לראות דברים. זה הכול."
"אימא שלי סיפרה לי על חצר המלכות," אמרה טאי. "איך הדברים נעשים, איך הם אמורים להיעשות, איך חיי כולם מתוכננים ונשלטים, ואיך את חייבת לוודא שהשיער שלך במקום והידיים בתנוחה הנכונה, ואסור לך לחייך או לדבר או להסתכל לאן שאת לא אמורה להסתכל."
"כן," אמרה אנטיאן. "אני יודעת."
"זה אומר שגם אני אצטרך להיות ככה. וזה אומר ש... לא אוכל לעקוב אחרי הפרפרים."
"אני יודעת," חזרה אנטיאן ואמרה, הפעם באנחה. "את צודקת. אלה חיים כובלים. רקמת את התאו בגלימה מתוך חזון, אבל אני אלבש אותה בגלל כללי הטקס. בסך הכול רציתי... שמישהו יאפשר לי לראות את הדברים שבגלל הטקס אני עיוורת מלראות." היא נשאה את עיניה אל החומה שהתרוממה מאחוריהן נדבך על נדבך. "אני צריכה להיכנס עכשיו," אמרה ופתאום חזרה לרשמיות מוזרה. "ארצה מאוד לראות אותך בגנים בקרוב, ציירת הפרפרים."
"חכי," אמרה טאי מתוך דחף כשהנסיכה פנתה ללכת. אנטיאן סובבה את ראשה וראתה את טאי מדפדפת בערֵמת הניירות שלה עד שמצאה את הציור ששקדה עליו ביום שבו ראתה אותה אנטיאן בראשונה בגן. היא הושיטה אותו לקראתה ונתמלאה פתאום בושה. "הייתי רוצה ש... תיקחי את זה... אם את רוצה."
אנטיאן לקחה בחיוך קטן את הציור שקצת נמרח. "תודה," אמרה. היה בקולה היסוס קל, כאילו התכוונה לומר משהו אחר ועצרה בעד עצמה, ואחר כך מיהרה להרכין את ראשה בתנועה מלכותית והחלה ללכת.
טאי נשארה במרפסת זמן רב לבדה וצפתה בעמק.
"הגלימה מצאה חן בעיני הקיסרית הקטנה," אמרה רימשי לטאי כשחזרה לחדרן באותו יום אחרי מדידות שנערכו אחר הצהריים עם הנסיכות. "אמרתי לה שאת עשית את רוב העבודה, והיא שמחה לתת לי משהו בשבילך."
טאי נשאה את עיניה בזהירות. "בשבילי?"
"ככה היא אמרה." רימשי הרימה את ידה לכסות את חיוכה. "הבאתי לך את זה, הנה. היא אמרה 'תגידי לבת שלך שזה בשביל הפרפרים ובשביל הנהר הזהוב.'"
טאי הסתכלה על החבילה הקטנה הרבועה, שהייתה עטופה בבד משי אדום, וכשפתחה אותה גילתה בתוכה ספרון ובו מאה עמודים ריקים, בוהקים בלובנם, ממתינים להתמלא במחשבות ובחזיונות, כרוכים בעור אדום רך וקשורים ברצועות עור. ידיה של טאי ליטפו את הכריכה החלקה והיא פתחה וסגרה את הספר לסירוגין. דמעות שלא יכלה להסבירן צרבו את עיניה. מתנה כזאת, אחרי שסירבה לאנטיאן?
"זה דבר יקר," אמרה רימשי שעקבה אחרי תגובת בתה. "היא כנראה מעריכה אותך מאוד."
"היא אוהבת את מה שאני רואה," מלמלה טאי.
"אה," אמרה רימשי וחייכה. "תשתמשי בזה היטב, אם כן, כדי לתאר את מה שאת רואה."
"תראי," אמרה טאי פתאום והרימה פיסת נייר דק מאוד שהייתה מונחת בין הדף האחרון לכריכה האחורית. "יש כאן עוד משהו. תראי!"
"זה נראה כמו מכתב," אמרה רימשי.
טאי נשאה את עיניה בתדהמה. "אני לא יודעת לקרוא אותיות."
"את זה את יכולה, אני חושבת," אמרה רימשי. "היא כנראה כתבה אותו בשפת הנשים."
"ג'ין-אשו? גם נסיכות יודעות ג'ין-אשו?"
"כל הנשים יודעות ג'ין-אשו," אמרה רימשי. "זאת השפה שלנו, שפת הג'ין-שיי – שעוברת מאם לבת מאז ומעולם, שמאפשרת לנו לדבר בחופשיות על מחשבות, על חלומות ועל שאיפות שמסתתרות עמוק בלב כל אישה. על דברים שגברים לא מבינים ולא צריכים לדעת."
טאי פתחה את פיסת הנייר המקופלת ביראת כבוד. "יש כאן רק דבר אחד," אמרה.
"מה כתוב שם?" שאלה רימשי, אם כי ידעה, ולבה ניתר אל מול מה שבתה קיבלה זה עתה.
טאי נשאה אליה עיניים בורקות. "ג'ין-שיי," לחשה.
בגיל צעיר כל-כך...
רימשי הייתה בת שתים-עשרה כשהחליפה את נדר הג'ין-שיי הראשון שלה – עם מיילין, בת ויורשת למשפחה בעלת עסק משגשג לטוויית משי בלין-אן. בבית המלאכה שלהם ראתה רימשי הצעירה חוט משי בפעם הראשונה, שם נגעה בראשונה בבד משי, ושם רקמה את הדגם חסר החן הראשון שלה – כל זה כשעדיין הייתה צעירה מאוד, הרבה לפני שמלאו לה שתים-עשרה שנים. ואז העמיקה החברות עם מיילין והפכה למשהו אחר, והן אמרו זו לזו את המילים – ג'ין-שיי. אחר כך מיילין, הגדולה ממנה בשנים רבות ולכן אף מיומנת ממנה, דאגה לכך שכישרונותיה של רימשי יתגלו, וכך זכתה זו להכשרה ולהדרכה ברקמת משי.
הג'ין-שיי עיצב את חייה של רימשי – בזכותו רכשה את מקצועה, והג'ין-שיי – בזכות ג'ין-שיי-באו אחרת, אשר התקדמה והייתה לאחת מפילגשי המלך – פתח לה מקום עבודה. רימשי סיפרה לטאי את הסיפור, וטאי ידעה הכול על הרומנטיקה שבדבר, על הזוהר של אותה נערה ענייה ויפהפייה שנלקחה לארמון המלכות כדי להפוך לנסיכה. טאי הכירה רק את האור שבג'ין-שיי, את שמחותיו; רימשי חשבה שעדיין יש לה זמן ללמד את בתה על החובות ועל האחריות הכרוכות בו. ועכשיו הוא הוצע לה על-ידי נערה, שתהיה לקיסרית באחד הימים.
היה אפשר לסרב להצעה, ופשוט לא להגיב עליה, ובכך לא לקבל את הג'ין-שיי ולא להשיב באותן מילים. אבל רימשי הסתכלה על פניה של טאי ועל עיניה הנוצצות, הפעורות, ולא הצליחה להעלות על דעתה שום סיבה לסרב למתנה הנהדרת הזאת שהוצעה לה. יהיו הזדמנויות נוספות, אם ירצה צהאן, ללמד את טאי על משמעותה האמיתית של האחווה – עת לכל דבר.
כעת היה זה כוכב, עצם זוהר ובוהק, שהאיר את טאי ובזכותו קרנה כל הווייתה משמחה.
"ג'ין-שיי," חזרה טאי ואמרה כמעט ביראה. "הקיסרית הקטנה רוצה שאני אהיה חברה שלה."
רימשי כרכה את זרועה סביב כתפיה הרזות של בתה וחיבקה אותה בכוח. "הקיסרית הקטנה," אמרה," רוצה שתהיי אחותה, טאי שלי."
3
הקיץ עטף כתכריך את לין-אן, עיר הבירה של סיאיי. חומות העיר נצצו באור השמש עוד לפני צלצול פעמוני הצהריים של המקדש הגדול. אולם חיל המשמר המלכותי דבק במנהגו בחורף ובקיץ. בכל עונה מעונות השנה מצאו הטירונים סיבות לתלונות. בשלהי הסתיו קבלו על כך שהם מתאמנים בגשם הקר; בחורף התלוננו על אבעבועות קור ועל כוויות כפור; עכשיו, כשהקיץ רק החל, הם ביצעו את תמרוניהם בחצר המרוצפת, בחום שעלה מן החומות האפורות, והמרצפת המכוסה קש להטה תחת הסוליות הדקות של מגפיהם שעטו על רגליהם המיוזעות. ההיררכיה נשמרה בקפידה כאן כבכל מקום בלין-אן – פלוגות העילית התאמנו בשעות הבוקר המוקדמות, הקרירות, או בשעות הערב, כשהרוחות מקררות את זרועותיהם החשופות, הבורקות מזיעה. אצלם הכול נראה קל כל-כך – הקרבות המבוימים בסיוע להב אחד, שני להבים או אלות שראשיהן עשויים ברזל, היאבקות בלתי מזוינת בפינת החצר, שבה האדמה לא רוצפה כדי להפחית את סכנת הפציעה. הם לבשו מכנסיים שחורים, מהודקים במגפיהם, וגופיות אימונים שחורות, גברים ונשים כאחד; בַּנדָנָה הייתה קשורה על מצחיהם כדי למנוע את טפטוף הזיעה לעיניהם. הם היו המקצוענים הוותיקים, השורדים, שעל זרועותיהם קועקעו סמליהם של כמה קיסרים. על זרועו של המבוגר שביניהם התנוססו שלושה או אפילו ארבעה סמלים כאלה – החָט של מלך השנהב, שַליטה הנוכחי של סיאיי, וסמלים שהיו שייכים לקיסר הספיר ולקיסר הנחש. שניים אפילו נשאו על זרועותיהם את סמלו של קיסר הלַפּיס – הוותיקים בחיילי המשמר, הטובים שבהם.
הצוות הנוכחי, חיילים וחיילות בעלי כתובת קעקע אחת ולפעמים שתיים, התאמן מיד אחרי יחידות העילית, כשהבקרים עדיין היו קרירים כפי שהיו באותו קיץ, או מעט לפניהם, בחום הלוהט שהצטבר בחצרות בשעות אחר הצהריים המאוחרות. וכך הייתה חצר האימונים פנויה בשאר שעות היום בשביל הצעירים, הילדים שגדלו בחיל המשמר כדי למלא את שורותיו.
לעתים קרובות היו אלה בנים ובנות של חיילי המשמר, אלא שילדים אלה לא אולצו לבחור במקצוע של הוריהם, ולכן נוצר צורך למלא את השורות. ואת השורות מילאו הלא רצויים, היתומים, הנטושים – אלה שחיל המשמר אימץ, הלביש והזין, אלה שחבו את חייהם לחיל המשמר. זה לא היה רשמי לגמרי, אבל בכמה מובנים זה היה אפילו גרוע מרשמי. אף-על-פי שבכל רגע, תיאורטית לפחות, היו ילדים אלה רשאים לעזוב, הם מעולם לא הורשו לשכוח את חובם למשמר. וכשהיו בוגרים דיים לבחור בעצמם, הם לא יכלו שלא לבחור בחיים היחידים שהכירו. לפעמים נמצאו בפתח המחנה תינוקות נטושים שטרם נגמלו, עדיין בחיתוליהם – ילדים יתומים, או ילדים עניים, שמשפחותיהם לא יכלו לגדלם. לשושלת זו השתייכה שָפוֹרְן.
שפורן ידעה על עצמה רק דבר אחד, שהיא שייכת לחיל המשמר. כשמצאו אותה, לא היה עמה דבר – לא קמע, לא פתק ואפילו לא שֵם. את כל מהותה והווייתה היא חבה למשמר. כשהייתה רק בת חמש, החלה לצפות באימוניהם היום-יומיים של יחידות העילית, וכשהייתה בת שבע, ובני גילה החלו בתרגול בסיסי של נפילות, גלגולים ותרגילי התעמלות, היא תרגלה כמה דברים בעצמה ובלטה ביניהם כיהלום. היא הייתה קשוחה וזריזה, ארוכת רגליים ובעלת פוטנציאל גבוה; הודות לתרגול היומי הקשה נשארה רזה ושרירית. בתוך שישה חודשים מתחילת האימונים נבחרה מבין הטירונים שעדיין לא הפיקו מתרגוליהם דבר פרט לחבורות, והחלה להתאמן כצעירה ביותר בצוות שעלה בשתי רמות על יחידת המתחילים. היא הייתה צעירה בשנתיים ואף בשלוש שנים משאר חברי קבוצתה, והעובדה שהייתה טובה גם מרבים מהם לא סייעה לה ברכישת חברים רבים בצוות. היא העדיפה שכך יהיה. כל דבר שהוטל עליה ביצעה ללא תלונה, בלי לומר מילה – בחום הקיץ או בצינת החורף, היא הייתה חיילת בחיל המשמר והתאמנה בריכוז ובשקט שלפעמים הפחידו אפילו את מוריה.
"זאת תהרוג בגיל צעיר, או תיהרג בגיל צעיר," היו אומרים זה לזה כשצפו בה באימוניה.
"היא תיהרג באימונים," היו מוסיפים כשראו אותה מזמינה מועמדים מתקדמים בהרבה ממנה לתרגל קרבות, להפסיד ולשוב ולאתגר אותם, לשנות אסטרטגיה ותנועות מקרב לקרב, וללמוד מכל תבוסה, מכל שגיאה.
"היא מפחידה אותי," אמר פעם אחד מיחידת העילית, בעל שלוש כתובות הקעקע, כשראה את שפורן מנסה לשכלל בעיטה קשה במיוחד, ועושה זאת שוב ושוב, מאבדת איזון ומסרבת להשלים עם תבוסה. "תן לה עוד כמה שנים להתאמן, ואני הייתי שולח אותה לשמור לבד על הארמון נגד פלישה של ברברים מהמישורים. הם ימותו מתשישות לפני שיספיקו להתקרב אליה ולוּ רק כדי לפצוע אותה."
שפורן לא שמעה את ההערה הזאת, אבל התאמנה כאילו ניסתה להגשים את התחזית הזאת. היא התאמנה כאילו התכוננה למלחמה ממשמשת ובאה, שרק היא יודעת על קיומה.
גאוותה היחידה הייתה תסרוקתה. לרוב הנשים בחיל המשמר הייתה תספורת קצרה; השיער הקצר התאים לקסדות ודרש פחות טיפול. שערה של שפורן היה קלוע בצמה ארוכה, שבדרך כלל הייתה מגולגלת סביב ראשה הקטן; לפעמים, כשהתאמנה ביחידוּת, היא הניחה לצמתה להשתלשל במורד גבה ולקפץ מצד אל צד כשנעה במעגלים, בעטה והתגלגלה בתרגילי הלחימה. מסיבה כלשהי מראה זה שיווה לה חזות מסוכנת אף יותר. בסופו של הקיץ החם והארוך הזה ימלאו לה עשר שנים, ומאמניה כבר דנו בקידומה לעוד שלב בסתיו הבא. הם תכננו שהיא תתאמן עם בני חמש-עשרה ושש-עשרה, בקבוצה שעמדה להצטרף לחיל המשמר כעבור שנה.
היא התכוונה בכל לבה להצטרף לחיל המשמר בהזדמנות הראשונה שתוצע לה, כשימלאו לה ארבע-עשרה שנה, ואולי אפילו כשתהיה רק בת שלוש-עשרה. תמיד נזקקו שם לצעירים קלי רגליים כמוה.
אלא שלעת עתה היא הייתה צעירה מדי, עדיין בשלב האימונים, ולכן גם טרף קל למטלות ולשליחויות בכל מקרה שמישהו בכיר ממנה הצליח לתפוס אותה לפני שחמקה מבין אצבעותיו. היא עזבה את חצר האימונים כשצמתה המתנדנדת על גבה סופגת את הזיעה המנצנצת על שקע צווארה. היא הזיעה לא פחות מחייל המשמר שעצר אותה בפתח המחנה.
"אה. יופי. את יכולה לבצע את השליחות במקומי, ואני אוכל לחזור לענייניי," אמר בנועם. "סרן אריק מתבקש להגיע לארמון. תדאגי שההודעה תגיע אליו."
"איפה הוא?" צעקה שפורן אל השומר שהפנה לה את גבו.
"מנין לי לדעת? בגלל זה אני שולח אותך," השיב והצטרף אל הקבוצה שעסקה בסיף בחצר.
שפורן מלמלה משהו בשקט ויצאה בריצה לעבר אזור המגורים. היא לא אהבה את החלק הזה של המחנה – אולי משום שהזכיר לה יתר על המידה את מה שמעולם לא הכירה. האסופים והיתומים, אלה שגדלו בחיל המשמר, שוכנו בנפרד במעונות משלהם; המגע הקרוב ביותר שהיה להם עם חיי משפחה נוצר כשצפו באזור המגורים וראו את ילדיהם של חיילי המשמר מסתובבים בחצרות הפנימיות, כשהנשים, עקרות הבית, התקוטטו, בישלו ורדפו אחרי פעוטות שניסו להסתבך בצרות. עמוק בתוכה השתוקקה שפורן לקרבה הזאת, לתחושת השייכות שכאילו דבקה בקירות האלה – ואילו חלק אחר בתוכה בז ליצורים אלה על חולשתם, על פגיעותם, על היותם הבטן הרכה של חיל המשמר המלכותי. משפחתה היחידה של שפורן הייתה הצוות – קבוצת הלוחמים שגדלה להיות חלק ממנה. היא מעולם לא הכירה אֵם או אח; בחייה שלטה המשמעת, לא החיבה. היא הייתה חסינה מפני שוחד ושחיתות, ואיש לא היה חשוב לה עד כי תסכים להתפתות ולבגוד בשליחותה – אם כי הבינה את היסוסיו של אב מחיל המשמר לנוכח איום סכין שעלולה לפגוע בצווארו של אחד הילדים היקרים האלה.
במבט שטחי נראו בחצר רק אותם יצורים פגיעים: נשים, ילדים, משפחות. אחר כך היא הבחינה בבתו של אריק, צִ'יאן העצובה – מעטים יכלו לטעון שראו אותה מחייכת אי-פעם – והיא מיהרה להתקדם לעברה כדי לעכבה.
"שלחו אותי לחפש את סרן אריק," אמרה שפורן ללא הקדמות. "את יודעת איפה הוא?"
"הוא היה כאן קודם," אמרה צ'יאן בלי לנסות לעזור. עיניה ופניה הביעו אטימות. כבתו של מפקד חיל המשמר המלכותי, הייתה אמנם אפופה במסורות החיִל – אבל שפורן, האסופית, השתייכה לחיל המשמר באופן מחייב הרבה יותר ממנה. צ'יאן לא יכלה, ומעולם גם לא הצליחה להבין את המסירות לתפקיד, לנשק. היא עדיין לא ידעה מה הווייתה, אבל בהחלט ידעה מה אין בדעתה להיות – והיא לא הייתה בשום אופן יצור מסוגה של שפורן.
שפורן הייתה מסוגלת לעקור את עיניו של כל מי שינסה להפוך אותה לגברת לבושה בגדי משי, המתענגת על מותרות הארמון; צ'יאן הייתה נחרדת באותה מידה אילו הציע לה מישהו לשקול שירות בחיל המשמר כמסלול חיים. לכל הילדים הוצעה האפשרות; רק מעטים מהם הסכימו, אך גם אלה שלא התגייסו עדיין היו קשורים לחיל המשמר במידה רבה והעריצו, או לכל הפחות העריכו, את החיל ואת השושלת שהשתייכו אליה.
צ'יאן, לעומתם, הייתה שונה.
אביה של צ'יאן היה מפקד רם דרג, ותפקידיו הרחיקו אותו ממשפחתו לעתים קרובות, אבל הוא לפחות גילה חיבה לבתו כששהה בחברתה. לעומתו, אמה רוֹצָ'נָה נעה בין תחושת ייאוש לקרירות בלתי מוסברת. לפעמים נראתה כמי שקשה לה לשאת את מראה פניה של צ'יאן. הילדה, שהיטלטלה בין התגובות הללו, לא ידעה מעולם איך תקבל אמה את ניסיונות ההתקרבות שלה, ובסופו של דבר חדלה לנסות. כשצ'יאן הגיעה לגיל אחת-עשרה, הידרדר הקשר שלה עם אמה והפך לרשמי ולתקין כביכול. בשל היעדרויותיו התכופות של אביה והוויתור על קרבתה הרגשית של אמה, הייתה צ'יאן לילדה סגורה, מנותקת מבני משפחתה, שלא הייתה מסוגלת להשתייך ל"משפחת" חיל המשמר המלכותי. אילו נשאלה, הייתה מבטלת את המחשבה שרצתה אי-פעם להתרחק מחיל המשמר ומכל מה שכרוך בו – אבל בכל פעם שפגשה מישהו שממש השתייך אליו, דוגמת שפורן, הדבר רק הזכיר לה את כישלונותיה ואת חוסר כישוריה.
השתיים הגיבו האחת לאחרת כמו שני חומרים כימיים נפיצים במעבדה של אלכימאי, והתקשו לקלוט את הטוב שראו זו בזו. הן עדיין היו צעירות מכדי להבין את סיבות התנהגותן.
כשעמדו זו מול זו בחצר, הצליחה שפורן, הצעירה בשנה, להזדקף וליצור את הרושם שהיא מביטה על צ'יאן מלמעלה למטה, כעל מישהי צעירה או נחותה ממנה. "המפקד מתבקש לבוא לארמון," אמרה, "ואני אלך לחפש אותו בעצמי. אבל כדאי שיהיה לך די כבוד למעמדו ולתפקידו כדי לוודא שהמסר יגיע אליו בהקדם האפשרי, אם לא אמצא אותו."
"אני יודעת כל מה שצריך על התפקיד," אמרה צ'יאן במרירות קלה. "בהצלחה בציד, שפורן."
"רכרוכית," לחשה שפורן ממש לפני שיצאה מטווח שמיעה.
"מטומטמת," החזירה צ'יאן שהייתה חייבת לומר את המילה האחרונה. זה היה תחום שהיא הצטיינה בו.
שתי הילדות נפרדו, כל אחת לדרכה, נרגזות באותה מידה. היה זה הקיץ. היה זה החום. מתח שרר בכול.
אך מבחינת שתיהן היה זה קיץ גורלי.
שפורן כבר השתוקקה להתגלות. כל חייה הייתה גולם, וזה היה הקיץ האחרון שבמהלכו יכלה להפוך לפרפר. אם תצטיין, אם תקדים את חברי קבוצתה, הסתיו יביא עמו קידום, והשנה הבאה תביא אולי אף יותר מכך. שפורן ידעה, בלהט שמקורו בשקיקה, כי ברגע שתהיה חיילת משמר מן המניין, יהיה לה תמיד מקום להשתייך אליו, היא תדע מי היא, ותמיד יהיה לה בית.
גם צ'יאן רצתה מאוד להתגלות. הוטל עליה תפקיד, אבל היא התקשתה לפענח אותו. היא הייתה צעירה, אבל לא חסרת הבנה – בין הוריה שררה צינה, שצ'יאן הצליחה לחוש בה בכל פעם ששהתה במחיצתם, צינה שאמה העבירה גם אליה, כשאביה יצא פעם נוספת למלא את חובותיו בחיִל ובארמון. צ'יאן הייתה, בלי שידעה זאת, כלי שרת במשחק של מבוגרים – אלא שזה היה רק אינסטינקט, לא יֶדע, ולא היה לה מושג כיצד עליה לנהוג כדי לצמצם את השפעת המצב על חייה. היא ניסתה להיות בת מסורה כמיטב יכולתה. כשאמה – בת הדרום שנעקרה ממקומה ולפעמים סבלה מגעגועים עזים למשפחתה – הפשירה במידה מספקת וחלקה עם צ'יאן היבטים שונים מילדותה או מתרבותה, ניסתה הילדה להקשיב וללמוד. אבל פעמים אלו היו נדירות, וברוב המקרים הרחיקה אותה אמה במילה צוננת או סירבה לגעת בה. רוצ'נה מילאה את חובתה ולימדה את צ'יאן כל מה שאם חייבת ללמד את בתה – ובכך הסתפקה.
שתיהן, האסופית ובת המפקד, היו בודדות מאוד.
בשבוע השלישי של צ'נאין, כשהקיץ להט והשמים הלבינו מחום בין חומות העיר, הגיעה שפורן אל אחת מפינות המחנה של חיל המשמר וראתה ארבעה נערים סביב חתול מיילל ורטוב. הם העבירו משהו מיד ליד וצחקו כשהסתירו אותו מן החתול, שניסה להגיע אל החפץ שבידיהם באוזניים שטוחות, בשיניים חשופות ובקול יללה.
הנערים היו כולם מבוגרים משפורן בשלוש או בארבע שנים, ולפחות שניים מהם היו בני משפחות החיִל. באופן רגיל הייתה מניחה להם לנפשם להמשיך במשחקיהם – וכי מה עניינה מה הם עושים לחתול? אלא שאז שמעה בבירור את הדבר המועבר מיד ליד מיילל בשקט, וקלטה להרף עין את מראהו של חתלתול שרוע וכבול לזוג מקלות מוצלבים.
חיילי המשמר הקפידו על צדק, הגינות וכבוד. היה זה חלק מהכשרתם, יסוד "משפחתה" של שפורן. התאכזרות לבעלי חיים הייתה מהם והלאה. ומלבד זאת – אם כי לא היה לכך שום קשר לעניין, כמובן – היא דווקא אהבה חתולים.
"עזבו אותו."
צליל קולה הפתיע אפילו אותה. הוא נשמע נמוך, עמוק ומסוכן.
אחד הנערים – לא ממשפחת החַיִל – פנה אליה וכנראה לא זיהה אותה. הוא ראה לפניו ילדה, שצמה ארוכה מתנדנדת על כתפה, לובשת מכנסיים רחבים וטוניקה קיצית, ונועלת סנדלים שסוליותיהם עשויות חבל.
"בטח," הוא אמר. "רוצה לשחק?" בהיסח הדעת הוא אִפשר לחתולה האֵם תנועה חופשית, וזו תפסה מיד בשוק רגלו. הוא בעט בכוח, קילל תחילה את החתולה, ואחר כך את הילדה שגרמה בעקיפין לפציעתו – ואשר לא משה ממקומה.
"עזוב אותו," חזרה שפורן על דבריה ויצאה להגן על החתלתול. אחד הנערים זיהה אותה ומשך בשרוולו של זה שנשרט.
"עזוב אותו," יעץ לחברו ועיניו נעו לעבר שפורן. "אל תתחיל איתה."
"אתה פוחד מילדה!"
"מזאת, כן. היא מחיל המשמר."
הנער האחר גיחך. "ילדה טירונית מחיל המשמר. מצאת לך ממי לפחד. בוא נראה מה מלמדים אותם שם."
שני נערי החיל אחזו עכשיו בזרועותיו של הנער היהיר, אבל ניסיונם להזהירו כנראה רק ליבה את רצונו לריב. הוא היה זה שאחז בידיו את החתלתול השרוע שיילל חלושות; עכשיו הוא השליך אותו אל חברו הרביעי, שעמד וחכך בדעתו למי להקשיב, למנהיג חבורתו או לשני נערי המשמר, שכנראה ידעו משהו שהמנהיג לא ידע.
שפורן הייתה נמוכה בראש וקלה בהרבה מיריבה, וכל מה שהנער ראה לפניו היה ילדה רזה, שקראה תיגר על סמכותו. סנוקרת אחת מוצלחת, וכל זה ייגמר – היא תעוף רחוק, תשכב בפינה, ועל פניה יופיעו בבוקר חבורות כחולות – זאת לפחות הייתה התוכנית. הוא התנדנד ולא ידע מה פגע בו. שפורן התכופפה, סבה על עקבה, תקפה אותו מאחור והנחיתה על גבו מכה שפגעה בכליותיו והפילה אותו על ברכיו, וכשניסה לקום, כיוונה את קצה ידה אל מקלעת השמש שבחזהו. הוא התנודד לרגע, עיניו הצטלבו והתמקדו בקצה אפו, ואחר כך נפל על אבני המרצפת כשפניו אליהן.
האחרים השליכו את החתלתול וברחו.
שבריר שנייה חלף. שפורן נשארה לבדה בשטח, עטורת ניצחון וקצת אשמה.
"את לא אמורה לחסל את האוכלוסייה הכללית," אמר קול, שכנראה נתן ביטוי לרגשי האשמה שלה.
שפורן הפנתה את מבטה. רכונה על ברכיה מעל אבני הריצוף המאובקות של החצר, בלי להתחשב בשמלת המשי היפה שלה, שחררה צ'יאן את החתלתול ממכשיר העינויים שלו.
החתולה האֵם נסוגה כמה צעדים ועמדה עכשיו כשפיה נעוץ בעדינות עמוק בצווארו של החתלתול, אבל לא עשתה שום תנועה פתאומית.
"מה את עושה כאן?" שאלה שפורן קצרות.
"סתם עברתי פה, בדיוק כמוך," אמרה צ'יאן. החתלתול נפל לתוך ידיה, חופשי סוף-סוף ונושם בקושי. עיניו עדיין היו עצומות. "אני אפילו לא יודעת אם הוא גדול מספיק בשביל להיגמל."
"היא תקבל אותו חזרה?" שאלה שפורן וכרעה ברך לצד צ'יאן כדי לבדוק מקרוב את שללן. שתי הילדות התעלמו לחלוטין מן הבריון לשעבר, שעדיין היה שרוע על הקרקע ונאנח.
"גם אם כן," אמרה צ'יאן, "הוא עלול למות. הוא כל-כך פצפון. מעניין איפה הבריונים האלה מצאו אותו."
"הם כנראה הרגו את כל היתר."
החתולה האם התפתלה, אבל כשהילדות הפנו את עיניהן אל הקול שהשמיעה, היא כבר נעלמה, נמוגה בחום הלוהט. שפורן נאנחה.
"טוב, זהו."
"את רוצה אותו?"
"מה אני אעשה בו?" שאלה שפורן. היא נתפסה ברגע של רוך, וזה עצבן אותה – בפרט משום שדווקא צ'יאן היא זו שראתה אותה נכנעת לו.
"אז למה הצלת אותו?"
"כי הבנים היו שייכים לחיִל," אמרה שפורן, כאילו נימוק זה הסביר כל דבר בעולם. בעולמה כך היה.
צ'יאן יכלה אפילו להבין זאת, אבל הבנתה לא שינתה את המצב. "הוא ימות בין כה וכה," משכה בכתפיה, אבל קשרה את שרוולה, הפכה אותו למתלה מאולתר והכניסה את החתלתול המותש לתוכו. הוא רחרח באפו הזעיר עד שמצא את אצבעה, ואז החל לינוק את קצה האצבע בכוח והשמיע קולות מתלוננים כשהאצבע לא הניבה דבר.
"מה את עושה?"
"אני אקח אותו הביתה," אמרה צ'יאן. "אולי אצליח למצוא משהו בשבילו. חלב שהתקלקל. משהו כזה."
"טיפשה."
"משוגעת," השיבה צ'יאן.
הן קמו והתרחקו זו מזו. הבריון הצעיר שמאחוריהן בדיוק התיישב וניער את ראשו במבוכה. הבנות הלכו כל אחת לדרכה, ואז הסתובבה צ'יאן כדי להסתכל על גבה הנסוג, הנוקשה, של שפורן.
"את יכולה לבוא לבקר אותה אם תרצי," אמרה בשקט.
שפורן עצרה במקומה והפנתה את ראשה. "למה שאני ארצה לבוא?"
צ'יאן משכה בכתפיה. "כדי לראות אם היא הצליחה לשרוד מידי החיִל."
צמתה של שפורן עפה כשוט כשהיא הסתובבה. "לא החיִל עשה לו את זה!"
"לה," אמרה צ'יאן. "ואם הם לא היו עושים את זה, את לא היית מתערבת. להתראות."
"מכשפה," מלמלה שפורן.
"בריונית," החזירה צ'יאן ונעלמה מן העין.
שפורן הסתלקה. היא ניסתה לזעוף, אבל ככל שהתאמצה לשוות לפניה מראה מיוסר, נשאר פיה מכווץ בחיוך קטן. מכל האנשים בעולם...
עם זאת, הייתה לה הרגשה איומה שהיא לא תוכל להתאפק מלראות את החתול. החתולה. את גוש הפרווה הקטן ומעורר הרחמים הזה, העלוב והחלש, שבקושי נשאר בחיים. איך צ'יאן ידעה שזו נקבה?
4
שפורן גרה במעונות בחדר אחד עם שלוש אסופיות אחרות. הייתה לה מערכת יחסים תועלתנית עם חברותיה לחדר – לא היה לה הרבה במשותף עם אף אחת מהן. היא הכתה וגם ספגה מכות בקטטות שהיו לה עם כולן, אבל הן חלקו את המרחב המשותף בשכנות טובה גם אם שפורן לא הצטרפה לצחקוקים ולרכילות ששלוש הבנות האחרות נהנו מהם. חיילי המשמר הרווקים הרבו להתחבר עם חברותיהם לצוות, וחברותיה לחדר של שפורן ידעו תמיד מי צמוד למי בכל שבוע נתון. שפורן לא ממש טרחה לדעת זאת, והיא פיתחה הרגל לקטוע שיחות מסוימות, אלה שתובלו במנות גדושות של גיחוכים ולחשושים. אבל הרכילות הייתה גם מקור מידע על החיים היום-יומיים באזור, ושפורן לא התעלמה משום דבר שמצא את דרכו לחדרה דרך חברותיה הפטפטניות.
כשבוע אחרי התקרית עם החתלתולה ישבה שפורן על מיטתה ותיקנה סנדל קרוע. הערה הקשורה בחתולים נזרקה לחלל האוויר, והיא זקפה את ראשה מעט והחלה להאזין בלי לאפשר לחברותיה לראות שתשומת לבה נסובה לפתע לדברים שמעבר למשימת תיקון הסנדל, שכמעט הושלמה.
"...מקסים," אמרה אחת הבנות. "הוא כנראה רק בן כמה שבועות, ועבר עליו משהו נורא. עדיין יש עליו סימנים לעינויים שהוא עבר."
"איפה צ'יאן מצאה אותו?" שאלה אחרת.
"היא לא רוצה להגיד. היא לא מספרת איפה היא מצאה אותו או איך הוא הגיע אליה," אמרה הראשונה. "אבל אני חושבת שהוא ישרוד. היא עדיין מאכילה אותו ארבע-חמש פעמים ביום; הוא מוצץ לה את האצבע, כמו תינוק, אן סיפרה לי."
זהו. החתלתולה חיה. שפורן רכנה מעל הסנדל, ומשום-מה שמחה לשמע הבשורה. היא הזכירה לעצמה לכרות אוזן לחדשות נוספות עליו – עליה – ושפתיה שוב התכווצו בחיוך, כשנזכרה בהתעקשותה השקטה של צ'יאן על עובדה זו. לרגע השתעשעה ברעיון, כפי שעשתה פעמים אחדות בשבוע האחרון, ללכת לבקר את החתלתולה – לא את צ'יאן – ומיד ויתרה עליו ודיכאה בתוקף את הדחף כפי שעשתה תמיד. מקומה לא באזור המגורים, עם הילדים הרבים, הנשים המתקוטטות, המשפחות והחתולים שבו.
בשקט היא מלמלה קללה. פניה הזעירות והפגיעות של החתלתולה, יניקת האצבע העדינה, הכפות הקטנות הפצועות... שפורן נעצה קרס תיקון עמוק מדי לתוך סוליית החבל של סנדלה הקרוע, נרגזת על עיקשותה של החתלתולה להישאר בעיני רוחה. לעזאזל, היא התערבה בעניין רק מפני ששניים מן המענים היו שייכים לחיל המשמר, ולא מפני שיש לה איזה לב רחום לאבדות ומציאות. לא עניין אותה מה קרה לו אחר כך. ממש לא. היא יכלה להישבע שזה לא מעניין אותה. היא שמחה שהיצור הקטן נשאר בחיים, אבל ניסתה לסלק אותו ממחשבותיה והתכוונה בכל מאודה לשכוח אותו. בפרט עכשיו, שידעה כי נשאר בחיים.
אלא שתקרית החתולה חזרה ורדפה אותה. יום אחרי ששמעה במקרה את השיחה על שלומה של החתלתולה, הוזמנה שפורן אל מפקדת הצוות שלה.
"זה נכון?" ז'וּז'וּ, חיילת המשמר הוותיקה והמצולקת, שהייתה ממונה על אימוני קבוצתה של שפורן, שאלה בלי הקדמות ברגע ששפורן נכנסה לחדרה.
שפורן לא הייתה צריכה אפילו לשאול על מה היא מדברת. היא חשקה את שפתיה. צ'יאן – צ'יאן כנראה סיפרה להם הכול.
"אלה שעינו אותה היו מחיל המשמר," אמרה שפורן בהתגרות קלה.
"מחיל המשמר," חזרה ז'וז'ו על דבריה.
"היו שם ארבעה, ושניים מהם היו טירונים של חיל המשמר," אמרה שפורן. "זה לא היה... מכובד."
ז'וז'ו העוותה את פניה בחיוך עגום. "התנפלת על ארבעה בנים מבוגרים ממך בגלל חתולת רחוב חצי מתה, כי הם עשו משהו לא מכובד? בחייך, שפורן, הכרת את הנערים האלה?"
"רק את הטירונים," אמרה שפורן.
"האחרים היו חשובים הרבה יותר," אמרה ז'וז'ו. "זה ששכב בגללך חמישה ימים בבית חולים הוא בנו של חבר מועצת העיר. אבא שלו לא היה מרוצה."
"בנו של חבר מועצת העיר הוא בריון וטיפש," אמרה שפורן בנחישות. "האחרים אמרו לו..."
"כן?" האיצה בה ז'וז'ו כששפורן השתתקה. כששפורן המשיכה לשתוק, השמיעה ז'וז'ו אנחה כבדה והתיישבה בכיסאה כשרגליה פשוטות לפניה ומשוכלות בקרסוליהן. "אני אומר לך, אם ככה," אמרה. "האחרים אמרו לו לא להתעסק איתך. הוא לא הקשיב. והוא שילם על זה."
"זה אומר שאני בצרה?" שאלה שפורן בזהירות.
ז'וז'ו השמיעה מין נביחת צחוק חדה, שהביעה הנאה אבל לא שמחה. "בצרה גדולה," אמרה. "הפרת כל-כך הרבה כללים, שיידרש לי פחות זמן למנות את אלה שלא הפרת. יש אנשים שכועסים עלייך מאוד, והם לא ימהרו לשכוח את שמך. תקפת יריב בניגוד לכל הסיכויים – הם היו גדולים ממך, והם היו רבים – כל זה בגלל עיקרון." ז'וז'ו הניעה את ראשה מצד אל צד. "כן, הייתי אומרת שאת בצרה, אבל אני גם לא אוהבת שמתערבים בענייני חיל המשמר, והם היו באזור. מבחינה טכנית הם היו בתחום השיפוט שלנו. וזו הייתה החתולה שלנו."
שפורן, שהשפילה את עיניה כל אותו זמן, הגניבה מבט אל פניה של ז'וז'ו לשמע המילים האלה. החתולה הארורה הפכה משום-מה לסמל.
וזו לא הייתה צ'יאן שסיפרה. הבריון המרושע והרופס בעל הבטן הרכה, הוא שסיפר זאת, כלומר ברגע שחזר אליו הכוח לייבב. שפורן הרשתה לעצמה לחייך קלות כשחשבה על כך.
ז'וז'ו קלטה את החיוך. "אל תיראי זחוחה כל-כך, את לא יוצאת מזה בלי עונש," אמרה בחריפות. "אנחנו מעכבים את התקדמותך בסתיו הבא. את אמנם מוכנה לעלות ברמה, אבל ברור לנו שאת חייבת ללמוד עוד על אסטרטגיה ועל איפוק. בסיבוב הזה הקידום שלך עלה לך במחיר החתולה." היא ראתה את פניה ההמומות של שפורן והרשתה לעצמה לחייך. "אם זה שווה משהו, לדעתי זה לא ישנה שום דבר, ואת עדיין תהיי החיילת הצעירה ביותר בחיל המשמר המלכותי. אבל זה יקרה שנה יותר מאוחר מכפי שקיווית. שפורן, אני לא רוצה שתלמדי מזה את הלקח הלא הנכון. אני גאה בך. אנחנו גאים בך. את מבינה מהו כבוד; עכשיו את חייבת להתחיל ללמוד לשקול איפה ואיך הכי כדאי להגן עליו. היית יכולה לבוא ולספר לי על זה, ואני הייתי עושה משהו בעניין – אני בעד עינויים לא יותר ממך."
"אבל החתולה הייתה מתה בינתיים," אמרה שפורן בשקט.
"יכול להיות," אמרה ז'וז'ו. "ויכול להיות שלא. ויכול להיות שהיא הייתה נשארת בחיים ואת היית מקבלת את הקידום שלך. ואולי לעולם לא היית יודעת במה את באמת מאמינה." ז'ז'ו העוותה את פניה בחיוך. "האמת? אני לא יודעת אם הייתי נוהגת אחרת. אני אבדוק מה אפשר לעשות למענך. את יכולה ללכת."
שפורן יצאה נסערת. היו לה רגשות מעורבים בנוגע לחתולה, לבריון ולמעשיה. חושיה אמרו לה שנהגה נכון; שכלה נזף בה על שסיכנה כל מה שהיה עלול לסכל את מטרתה היחידה, את הסיכוי שלה להשתייך, להיות חלק מחיל המשמר – חלק מן המשפחה הזאת – ברגע שדבר זה יוכל להתגשם.
החתולה הזאת.
החתולה הארורה נשארה בחיים. הסיכויים היו נגדה, בדיוק כפי שהיו תמיד נגדה כשניסתה להשיג מטרות בלתי אפשריות. האירוניה שבדבר לא נסתרה מעיניה. פתאום הייתה סקרנית לראות איך מתקדמת החתולה – אבל פירוש הדבר היה, כמובן, ללכת שוב למגורי המשפחות. שם נמצאת צ'יאן.
"הכי טוב שאגמור עם זה," מלמלה. "לא הייתי צריכה כנראה להתחיל בכלל."
שפורן עטתה על פניה הבעה מאיימת כשנכנסה לאזור המגורים, עד כי ילדים תמימים לחלוטין פינו לה אינסטינקטיבית את הדרך כדי לא להוות מטרה להתקפתה. היא עטתה על פניה הבעה תקיפה עוד יותר כשעברה בשער המוליך לתוך הגן הפנימי המוקף מבנים שבעבר שימשו כאורוות. באחד מהמבנים האלה גר סרן אריק. היא מצאה את צ'יאן יושבת על הדשא, כובע קש על ראשה, ולצדה כובע נוסף, ששימש מעין קן שבו ישנה חתלתולה שחורה שכפותיה לבנות. כתריסר ילדים היו שם, קצתם שיחקו בחמש אבנים, כמה ילדות שיחקו בבובות סמרטוטים, ואחרים תקפו זה את זה בחרבות עץ. מקצתם שמרו על החתלתולה וחיכו שתתעורר ותשעשע אותם במעשיה.
החתולה הארורה הייתה לדמות מפורסמת.
הבעתה הזעופה של שפורן התקשחה כאשר כמה מן הילדים הרעשנים השתתקו בראותם אותה מתקדמת על פני החצר. דאגה ניכרה על פני כמה מן הילדים.
"אל תפחדו," אמרה צ'יאן, שלא הפנתה את מבטה, אבל הרגישה איכשהו שהילדים נעשו זהירים. היא פנתה כנראה אל הילדים, אבל קולה הגיע גם אל האורחת. "היא באה רק לראות את דְיו."
"דְיו?" חזרה אחריה שפורן, מופתעת מן העובדה שהחתולה שרדה זמן מספיק כדי לזכות בשם.
"אחד הילדים הקטנים אמר שהיא נראית כאילו החזיקו אותה בכפות וטבלו אותה בדלי של דיו," אמרה צ'יאן בפנים נטולות הבעה.
שפורן התקרבה וראתה את הנייר המתוח על לוח עץ בחיקה של צ'יאן, ובקבוק קטן של דיו לצדה על הדשא. "מה את עושה?"
"מציירת אותה," אמרה צ'יאן וסובבה את לוח העץ.
"זה לא כל-כך מוצלח," אמרה שפורן בחוסר טקט ובחנה את הציור שנעשה בדיו ובמכחול.
צ'יאן משכה בכתפיה. "זה לא משנה," אמרה. "זה רק בשבילי."
שפורן, שמשום-מה הייתה שוב בעמדת התגוננות מפני התנגדותה הסבילה של צ'יאן, נסוגה. "זה ודאי יותר טוב ממה שאני הייתי יכולה לעשות."
החתלתולה בחרה באותו רגע להתמתח ולפהק וחשפה שיניים חדות, עדינות ועם זאת פראיות כמחטים. היא פקחה עין אחת לחריץ צר שזהר באור ירוק מתוך הפרווה השחורה של פניה, אחר כך פקחה את שתי עיניה ונעצה בשפורן מבט ערמומי ארוך.
שפורן המוקסמת שלחה אצבע לעומתה.
"זהירות," אמרה צ'יאן, "היא..."
החתלתולה החלה לגרגר בשקט ונגחה בראשה את קצה אצבעה של שפורן.
"...שורטת," סיימה צ'יאן את המשפט ואחר כך חייכה. "טוב. תראו מה זה."
החתלתולה הייתה פקעת של קונספירציות. שפורן הסמיקה ומשכה את ידה חזרה. "רציתי רק לוודא שהיא בסדר," אמרה.
צ'יאן שוב חייכה לשמע ה"היא". שפורן והחתלתולה המשיכו להסתכל בזהירות זו על זו. צ'יאן המשיכה לחייך והרימה את המכחול הדק שהיה מונח ליד קסת הדיו, טבלה אותו בדיו וכתבה כמה אותיות בצד הציור של החתולה. היא נשפה בעדינות על הדיו לייבשה, ותשומת לבה של שפורן חזרה אליה.
"קחי," אמרה צ'יאן, הרימה את הנייר והושיטה אותו לאורחת שלה. "זה בשבילך." על עיניה הגנו ריסים ארוכים וכהים כשהוסיפה: "אף-על-פי שזה לא כל-כך מוצלח."
שפורן לקחה אוטומטית את הנייר שהוגש לה, ופניה עטו שוב את הבעתן הזועפת.
"מה כתוב פה?" שאלה והסתכלה על האותיות שצ'יאן רשמה על הדף.
צ'יאן החלה לענות, ואחר כך נעצה בה את עיניה. "את לא יודעת, מה? טוב, איך יכולת לדעת?"
סומק פשט בלחייה של שפורן, שאי-ידיעתה התגלתה מיד אחרי שזכתה לשבחים על מה שעשתה. "כנראה לא הייתי צריכה לדעת."
"ג'ין-אשו," אמרה צ'יאן. "שפת הנשים."
רוצ'נה מילאה את חובתה האימהית ולימדה את בתה את השפה המועברת מאם לבת. צ'יאן ידעה את שפת הנשים, השפה הסודית. אבל מי יכלה להקנות את הידע הזה לאסופית כשפורן? צ'יאן הביטה בילדה העומדת מולה, סקרנית ומופתעת מן התגלית הזאת. האם כל הנשים בחיל המשמר שגדלו כאסופיות לא הכירו את הסוד שנשות סיאיי הוקירו והעבירו ביניהן מדור לדור כבר אלף שנים?
היא התקשתה להאמין. חלק גדול מעולמה נבנה על קיומה של השפה.
או שמא הייתה זו רק שפורן עצמה, שכל-כך רצתה להשתייך לחיל המשמר עד כי מעולם לא למדה איך להשתייך לעצמה ולמורשתה?
"כתוב כאן 'דיו'," אמרה צ'יאן וקולה נטול לעג או בוז, כלי הנשק שבהם השתמשה לעתים קרובות כשהתמודדה עם העולם. היא שוב לקחה את המכחול, טבלה אותו בדיו ושרטטה סדרה נוספת של אותיות על פיסת נייר שהייתה מונחת מתחת לרישום שנתנה לשפורן. היא הושיטה לה גם את הנייר הזה בלי לומר מילה. שפורן לקחה אותו ובהתה בו.
"אז מה אם אני לא יודעת לקרוא את זה," אמרה.
"כתוב כאן ג'ין-שיי," אמרה צ'יאן ולפתע איבדה את הביטחון בעצמה ובדחף שבגללו הציעה את האמון הקדוש הזה לאדם היחיד בלין-אן שלא ידע עליו ולא העריך אותו.
שפורן אולי לא הכירה את השפה הסודית, אבל היה קשה לגדול כאישה בסיאיי, גם אם הייתה אסופית, ולא לדעת על קיומה של אחוות הג'ין-שיי עצמה. זאת הייתה תעלומה נשית, סוד של נשים; משהו ששפורן סיווגה כחסר חשיבות לחיים שבחרה לנהל.
"בשביל מה אני צריכה את זה?" אמרה והרימה כמגן את החוצפה והקשיחות שרכשה באימוניה – התכונות הגבריות שנועדו להדוף את מתקפת הרוך והנשיות שבתוכה, שהודחקו בלי רחמים מאז אחזה בנשק ובחרה ללמוד להרוג. "ובשביל מה את צריכה את זה? את, מכל האנשים בעולם, ואני?"
"את חושבת שאין אחיות ג'ין-שיי בחיל המשמר?" שאלה צ'יאן. "אז את פשוט לא יודעת. זאת מורשת של כל אישה, בין שהיא נסיכה ובין שהיא הקבצנית הענייה ביותר בעולם."
"הקבצנית יודעת ג'ין-אשו?" שאלה שפורן בספקנות. "אני לא מאמינה."
צ'יאן משכה בכתפיה. "הקבצנים אולי לא יודעים קרוא וכתוב בדרך כלל, אבל הנשים שלהם יודעות מספיק ג'ין-אשו ויכולות לתקשר עם מישהי כמוני," אמרה. "תאמיני או לא."
"אני אחשוב על זה," אמרה שפורן במהירות וקמה על רגליה.
"את יכולה לבחור לקבל את זה או לא לקבל," אמרה צ'יאן. "אבל ג'ין-שיי זה לא משהו שאפשר לבטל. הנייר שלך עכשיו." היא הסתכלה על החתלתולה, שהתלבטה אם לצבוט לעצמה את זנבה בריכוז של צייד, וחייכה. "החתולה היא של שתינו. ויום אחד – ג'ין-שיי-באוֹ – אולי יהיה לי ציור יותר טוב של החתולה. ואת תוכלי לכתוב את שמה בעצמך." היא פגשה את עיניה של שפורן במבט ישיר, בלי למצמץ. "או את שמך."
"אני אחשוב על זה," חזרה שפורן ואמרה כשהחלה ללכת אחורה. מבטה עזב את צ'יאן והשתהה לרגע נוסף על החתלתולה, ואז היא יצאה מן החצר בכתפיים קמורות.
"פתיינית," מלמלה בלכתה והחזיקה בחוזקה את הציור שקיבלה. היא השתדלה לא לאפשר לעיניה לחזור שוב ושוב אל הסימנים המסתוריים שעל הנייר. אותיות. כתיבה. שפה. אחוות נשים...
"פחדנית," ענתה צ'יאן.
שפורן נאלצה לחשוק את שפתיה כנגד הצורך הפתאומי שלה לפרוץ בצחוק רם.