“עלילה מרוחה על נושאים שאינם קשורים אליה ומתקדמת בזחילה.
מסוג הספרים שאם אתעורר בלילה מחוסר שינה אעדיף את הנייד.”

“מי מאתנו כהורים לילדים מתבגרים לא שמע את המשפטים: " אימא תניחי לי אני יודע מה לעשות" , "אימא תפסיקי לחפור" ,
" אני זוכר שיש לי מבחן למה את מנדנדת לי" , אימא די!! אימא...אימא..אימא...
מי לא שמע את דלת חדרם נטרקת פעם אחר פעם, ולא פעם אחת הבטיח שאת החדר הזה הוא ישאיר ללא דלת.
מי לא שמע את ילדיו רבים זה עם זה וחשב שהוא התבלבל והגיע לבית הלא נכון.
אימא את לא מבינה כלום "בתקופה שלך" זה לא היה. ואני לתומי מהרהרת האם אני עד כדי כך אני מתקופת האבן? .
ואז החלטתי לפעול ומיד קניתי לי את הספר של פרופסור רולידר שם לבטח אמצא את התשובות לשאלות ומיד אשלוף לי פתרון.
אז זהו , שלא הכול שחור או לבן, עשה ואל תעשה, שום פתרון לא התאים לי, אבל הבנתי שכנראה ואני לא היחידה במערכה הזו,
וגיל ההתבגרות מתחיל מגיל 3 ונמשך לנצח.
איתמר ושלומית גלבוע מגוללים את סיפורם הכול כך מוכר לנו.
אדם נאלץ לחזור לבית אמו כדי שיוכלו לממש את צוואת סבו הנפטר. מערכת היחסים בניהם קשה ולא פשוטה כלל.
הזכיר לי ריקוד טנגו, כשהרוקדים הם אם ובן, היא צועדת קדימה והוא מחזיר אותה שני צעדים אחורה.
לא קל להם לגשר על פערי הזמן שלא היו יחד, ולא קל לאדם לפתוח את קופסת הכעסים ולשלוף כל פעם כאב אחר כאב.
האם רק למטרת מימוש הצוואה הם סובלים האחד את השנייה, או שיש מעבר לכך?
מה שבטוח אני יודעת להגיד בקול רם: אין כמו אהבת אם לילדיה !!
ספר טוב ומומלץ.”

“לא כל-כך אהבתי את הספר. נשמע כמו מריבה אחת גדולה בין אם לבנה. הבן מייצג דמות של נער מורד, למרות שהוא כבר גבר צעיר. הסוף פשוט הזוי ולא אמין.”

“ספר עצום! הסופרים ממש מצליחים להעביר את היחסים העכורים בין בן לאמו... מה שכן, למרות שרוב הספר מעביר את אותם התיאורים והדוגמאות לרעיון הכללי בפירוט רב ומתמרח (לדעתי המסר עבר כבר בפעם הראשונה כשנאמר שאדם "מחלל" את המקרר של אמו לא היה צורך לעבור על כך 3 פעמים!) הסוף כאילו נגדע. חוץ מזה, רעיון מצחיק, לחלוטין הזדהיתי באופן אישי... ספר מצויין!”