אהבתו של אלתרמן לתיאטרון ולאמניו החלה עוד בצעירותו.
בהיותו בן 23 הוזמן לכתוב פזמונים לתיאטרון הפופולארי 'המטאטא', מה שהביא לו תהילה וגם פרנסה.
'המטאטא' היה בית ספרו, שם למד את סוד הכתיבה לבמה וגם הכיר את הקהילייה האמנותית של אותם ימים.
לאחר שיצא שמו ככותב פזמונים מעולה זרמו אליו הצעות מתיאטרונים אחרים (תיאטרון למיניאטורות 'תיבת נוח', 'כל הרוחות', 'פפיליון') וגם מאמנים שהופיעו בנשפים ובבתי קפה.
ב'מטאטא' החל אלתרמן גם לתרגם לבמה, תחום שלא חדל לעסוק בו עד סוף ימיו, ובעבורו זכה פעמיים בפרס טשרניחובסקי.
לאחר 'המטאטא' בא תורו של 'לי-לה-לו', תיאטרון שאלתרמן כתב לו פזמונים רבים ומערכונים.
בעשור האחרון לחייו כתב אלתרמן ארבעה מחזות באורך מלא, שלושה הוצגו בתיאטרון הקאמרי- "כנרת ,כנרת", "פונדק הרוחות" ו"אסתר המלכה" - ואחד הוצג ב'הבימה' - "משפט פיתגורס".
הקאמרי הציג בהצלחה רבה גם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן שאלתרמן תרגם והוסיף לו פזמונים.
אלתרמן כתב מחזות עד סוף ימיו, בעיזבונו נותרו שני מחזות לא גמורים: "ימי אור אחרונים" ו"חוף המדוזה".
בשנה האחרונה לחייו שיתף אלתרמן פעולה עם הבמאי שמואל בונים בערב פזמונים בשם צץ וצצה.
מורשתו התיאטרונית של אלתרמן על כל ענפיה מרשימה מאוד.
הוא הצטיין במיוחד בכתיבתו לבמה הקלה, שעליה השאיר חותם ברור בסגנונו, בעיצוב הלשוני של הפזמון, בקלילות הגישה ובעיקר ובעיקר בהומור שעל גבול העוקצנות, בביקורת מצחיקה אך לא פוגענית.
גם תרומתו לתרגום מחזות משמעותית.
תרגומיו לבמה הצטיינו בלשון עשירה, חדשנית לזמנה, גמישה וקליטה.
במחזותיו, למרות חולשת חלק מהם, ניכר שנפח בהם מרוחו ומכישרונו של משורר נעלה ויוצר יוצא דופן, וחתם בהם את חותם מקוריותו.
דבורה גילולה היא פרופסור בגמלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון.