“אחח, יוון העתיקה, התיאטרון הדגול שלה, שתי המסיכות, הטרגדיה והקומדיה. אה, והפאלוס הענק והגס של מחזות הסטירים. רגע, מה..?
כן כן, ביוון העתיקה לא היו שני סוגי תיאטרון אלא שלושה, ובאחד מהם השחקנים עלו לבמה עם דילדו ענקי דבוק להם למותניים.

מחזות הסטירים נקראים על שם היצורים החצי אלוהיים שנמצאים במרכזם, הסטירים (שוקינג הא?), מעין יצורים אנושיים עם מאפיינים עיזיים, איבר ענק, אלכוהוליזם כרוני (הם חבריו של האל דיוניסוס אחרי הכל) וגישה כמעט ליברטינית ואנוכית לקיום.
המחזות האלו מייצגים את העובדה שבסוף, כל הטקסטים התיאטרליים שיש לנו מיוון העתיקה הוצגו בחג הדיוניסיה, הילולה ענקית ופראית לכבוד האל הבורדרליין לא שפוי ואלכוהוליסט.
הסטירים פראיים, בוטים, מוזרים.. בסיום טרילוגיית טרגדיות היה מחזה סטירים קצר אחד שנועד להוציא את הקהל ברוח טובה להמשך ההוללות אחרי שלוש - ארבע שעות של נאומים פאתוסיים ואנשים סובלים מהאלים ומהזולת.
ולצערנו, רק אחד מהם נשמר במלואו; היצירה הנפלאה הזו שכאן.

זה עיבוד לסיפור על אודיסאוס באי הקיקלופים, והו בוי, shit goes wild אפילו רק מלקרוא את זה, בלי להתחשב בעובדה שכוונת המשורר הייתה שתראה אנשים עם שיער דבוק לכל הגוף שלהם ודילדו על המותניים (כן, אני מזכיר את זה הרבה אבל אלוהים, רק המחשבה על כך שבסיום האוריסטיאה או אדיפוס התרוצצו על הבמה אנשים עם דילדו לאיזה 40 דקות.. אני לא אתגבר על זה בחיים צר לי)

אני די שמח שקראתי את המחזה כשאני חצי קורס מעייפות, כי זה מחזה שלהרגשתי מצוין לקרוא כשאתה לא בדיוק חד, בין אם משתייה או מהאלטרנטיבה הפחות מוצלחת שהייתה לי הפעם.
מה לעשות, האבסורד והכמעט סוריאליזם הפרוע חודר יותר טוב כשאתה לא חד.

אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לזה.. יצירה קצרה (בקושי 700 שורות) ופרועה, בהחלט הוציאה אותי בטעם טוב מהקריאה הקצרצרה שלה, גם אם היא לא תישאר איתי כמו "נוטות החסד" או "מדיאה", אבל היי, זה לא המגרש בו היא מתחרה, ומכל מחזות הסטירים, זה בהחלט מחזה הסטירים הטוב ביותר! והגרוע ביותר! אוף. כל כך הרבה אבד..

8 \ 10 בארה"ב מוצג כעת עיבוד אופרת רוק למחזה הזה. מי הצדיק שיעלה את זה לארץ? ראיתי כמה קטעים וזה עושה רושם נפלא.”

“Εὐριπίδης - Κύκλωψ


יש לי חיבה מיוחדת לתרבות יוון ורומי. אורפידס נחשב לאחד משלושת הטרגיקונים הגדולים שידעה תרבות זו. הספקתי לקרוא את שבעת המחזות ששרדו לאייסכילוס (מתוך כ-70) ואת שבעת המחזות ששרדו לסופוקלס (מתוך כ-120). עכשיו הגיע תורו של אוריפידס. אולי העובדה ש 19 מבין מחזותיו שרדו (מתוך כ-90) מעידה על הפופולריות שלו בזמנים ההם. התחלתי במחזה 'מדיאה' ועברתי ל'הקיקלופ'. מה שהפתיע אותי ולא הייתי מודע לו הוא ש'הקיקלופ' הוא מחזה הסטירים היחיד ששרד בשלמותו מהזמנים ההם. בזמן חגו של דיוניסוס אל היין, כחלק מפולחן החג התפתחו הטרגדיה והקומדיה ולמעשה נוצר התיאטרון. כחלק מפסטיבל ותחרות בין המחזאים, היה על הטרגיקונים לכתוב 3 מחזות שיהווה טרילוגיה ועוד מחזה אחד- מחזה סטירים שיהיה בעל קו רעיוני/ כרונולוגי לטרילוגיה.
מחזות אלו היו לרוב קומים ואופיינו בשפה בוטה, שתיית יין, וכן סצנות בעלות רמיזות מיניות גסות.
הסטירים במיתולוגיה היוונית, היו בריות שמחציתן אדם ומחציתן תיש. נהוג לתארן כבעלי פרסות עז ורגליים שעירות וכן בעלי זוג קרניים הבולטות מקודקודם וזקן תיש. הם חבריי לוויה של דיוניסוס, אל היין. לעיתים הם מתוארים כיצורי יער המתהוללים ביער עם נימפות ובאקכות ולעיתים מתוארים כשוכני השממה. במחזה הנוכחי הם מתוארים עם זנב סוס ופאלוס זקור בין הרגליים.
המחזה קצר ודן בהגעתו של אודיסאוס וחבריו לאחר שספינתם נסחפת לסיציליה, מקום מושבו של הקיקלופ, יצור ענק שעין אחת מזדקרת ממצחו. הסטירים הם שבויו של הקיקלופ האכזר והם אלו שפוגשים את אודיסאוס וחבורתו לראשונה.
לצד ההומור הקומי, המחזה לא חוסך בגראפיות מאוד פיוטית וגבוהת מילה את הזוועות שעושה הקיקלופ לחבריו של אודיסאוס.
בסוף יש עוד שני קטעים קצרצרים ממחזות סטירים שלא שרדו בשלמותם מאת סופוקלס ('מושכי המכמורת' ו'הגששים')בנוסף קיים שיר של תיאוקריטוס בשם 'הקיקלופ'.
מחזה מעניין ביותר. בעיקר בשל הרעננות אל מול הדראמה הטראגית שמאפיינת את שאר המחזות ששרדו.”