“האחיות שלי חזרו היום הביתה עם תעודות מחצית.
תעודות מאוד שונות מאלו שאני קיבלתי בכיתה א'. שלא לדבר על התעודות שקיבלו ההורים שלי.
בדף מצורף המיועד להורים, המנהל הסביר את חזון בית הספר:

על מה נכתוב בתעודה? מה מעניין אתכם לדעת על בנכם/בתכם בחמשת החודשים האחרונים...
כמה מושגים חדשים למד/ה בתורה, עברית, חשבון וטבע?
איך התקדם/ה במיומנויות קריאה וכתיבה?
עד כמה הוא "מצוין", "כמעט טוב מאד" או "בינוני"?
כמה פעמים הילד/ה שלי חייך/ה בביה"ס?
כמה פעמים התאכזב/ה מול מצב חברתי?
איך התמודד/ה עם אינספור שינויים בתחילת כתה א'?
באילו דרכים הביע את רגשותיו? בדיבור, ביצירה, בהתנהגותו?
איך אפשר באמת לצמצם חיים תוססים של ילד/ה לתוך דף קרטון של A4 או אפילו A3? מבחינתי, אי אפשר. העיקר הולך לאיבוד בדרך לדפוס. לכן חיפשנו דרך אחרת.
(...)
מכאן הגענו להחלטה שבגיל זה מתאים להכין שתי תעודות נפרדות:
תעודה להורים (ולא לילדים), דיווח עם הערות מילוליות המתארות את תפקוד בנכם/בתכם במהלך השנה. (...) בתעודה השתדלנו להתמקד:
א. בעמל ולא רק ביכולות.
ב. בהתבגרות והתמודדות ולא רק בכשרונות ברוכים.
מאידך, השקענו מאמצים כדי לנטרל מהתעודה מרכיבים ומסרים העלולים להטעות (...) כמו:
* התייחסות לציונים והשגיות "לשמה" במקום התייחסות לילד/ה כעיקר.
* תחושות של כישלון, דימוי עצמי נמוך, גאווה, או רצון של התלמיד/ה לרצות.
* תחרותיות והשוואות בין הילדים.
* שדר מטעה של שיפוטיות, קִטלוּג או "קיבוע".

בתעודה זו ייעדנו מקום מכובד לכם, אבא/אמא, לכתוב את דעתכם, מחשבותיכם, ו/או רגשותיכם כלפי התהליכים שבנכם/בתכם עבר במחצית הראשונה. כשליחים ושותפים, חשוב לנו ללמוד דרך זווית הראייה שלכם על החוויה והתפקוד של הילד/ה. נא להקדיש זמן, לכתוב כרצונכם, והחזירו לנו את התעודה תוך שבוע ימים. (אח"כ תקבלו בחזרה את התעודה).

תעודה לתלמיד - צבעונית וידידותית לילד/ה (עם סמלים מוכרים מחיי ביה"ס) המציינת את סיום המחצית הראשונה של שנת הלימודים. בכך התלמיד מקבל חיזוק על מאמציו בביה"ס ללא תופעות הלוואי המוזכרות למעלה.
הוספנו הערה אישית של המחנכת המעודדת את הילד/ה מתוך חיבה ואהבה, יחס אישי, והכרה בנקודות החוזק והמאמץ שהשקיע/ה בביה"ס.

שתי הבנות חזרו הביתה עם תעודות מקסימות:
- נבונה וחיננית, שולטת בחומר הנלמד, יש לה חשיבה מתמטית טובה, מוסיפה לנו רבות מידיעותיה. אהובה מאוד! - כתבה המורה לחשבון.
- מאירת עיניים ושובת לב, עובדת בחריצות והתלהבות. מלאת מוטיבציה ונכונות, רוצה משימות נוספות מעבר לנדרש. - כתבה המורה לעברית.
המורה ליצירה התעלתה מעל כולן: - עוזרת לחברות ולמורה בחיוך רחב ובמאור פנים. בעלת דמיון וכישרון ייחודי. ילדת פלא!
- לומדת מקסים! משתתפת ומוסיפה לכולנו בתשובותיה החכמות - כתבה המחנכת.
- טוב לבה ונועם הליכותיה תורמים רבות לאווירה הטובה בשיעור - כתבה המורה לדרמה.

באמת שהייתי שמחה לפגוש את הבנות המקסימות האלה שכולן מדברות עליהן...

כמו שהסביר המנהל, גם התעודות להורים לא מתמקדות בהישגים. אין בהן ציונים מספריים בכלל; הן מציינות מילוי משימות ומצב לימודי - ממש כמו מאמץ, השקעה או רצון, וגם שמחת חיים, השתלבות בחברה, לב טוב וכוונה בתפילה.
כמו שאמרה אמא שלי, בטון שבין ציניות להערכה, בית הספר בחר להתייחס לתלמידים בגישה הוליסטית: להסתכל על הילד לא רק מהצד הלימודי, אלא מכל הבחינות; האם טוב לו, האם יש לו חברים, האם הוא מנסה להצליח, כמה הוא מתאמץ כדי לעמוד ברמה הנדרשת.
האחיות שלי שתיהן ילדות מוכשרות מאוד, לא הופתעתי שהתעודות שלהן נראו כך. אבל כשאמא שלי הראתה לי (בעילום שם כמובן) תעודות של ילדות מהכיתה שלה, ראיתי שגם לילדים מתקשים בלימודים התעודה משדרת מסר מאוד חיובי.
או במילים אחרות, בית הספר הזה, שכשאני למדתי בו היה נחשב בית ספר הישגי מאוד ודוחף למצוינות, מסמן לעצמו עכשיו ערכים אחרים. אולי חשובים לא פחות, אבל אחרים. ילד שובב עם בעיות משמעת וקשיי קשב וריכוז יקבל תעודה מעריכה לא פחות מזו של החבר המוכשר והממושמע שלו. אפילו אמיל היה מקבל כאן תעודה נפלאה.

הספר הזה, למרות גילו ושפתו המיושנת, הוא אחד הספרים האהובים על האחיות שלי. אמיל הוא כל כך מופרע, וכל כך מלא כוונות טובות, וכל כך יצירתי ומתוק, שאי אפשר שלא להזדהות איתו. הוא מהילדים האלה שנקלעים תמיד לצרות, שמקבלים עונשים על ימין ועל שמאל אבל בעצם אי אפשר ממש לכעוס עליהם.

"אמיל הוא ילד טוב," היא אמרה, "ואנחנו אוהבים אותו בדיוק כפי שהוא."
ואף על פי כן היא היתה מודאגת במקצת. זה קורה תמיד כשהשכנים באים ומתאוננים. בערב, כשאמיל הלך לישון עם הכּוּבַע והרוּבֶה שלו לצידו, ישבה לידו אמא ואמרה:
"אמיל, אתה כבר גדול ועוד מעט תלך לבית הספר. מתי תפסיק את כל התעלולים שלך?"
אמיל שם את ראשו על הכר. הוא נראה כמלאך קטן בעל עיניים כחולות ושיער שטוף-אור.
"טרה לה לה, טרה לה לה, לה," הוא אמר. כך הוא אמר תמיד כשסרב לשמוע משהו.
"אמיל מה יהיה כשתתחיל ללמוד, מה יהיה הסוף?" שאלה אמא אלמה בקול רציני.
"יהיה טוב, אני לא אעשה יותר תעלולים... כשאלך לבית הספר," אמר אמיל.
אמא של אמיל נאנחה. "כן, אני מקווה," היא אמרה ויצאה מהחדר.
ואז הרים אמיל את ראשו המלאכי מהכר:
"כן, אבל אני לא כל כך בטוח."”

“ילדים סוררים שלא מודעים שמה שהם עושים איננו בסדר הם הילדים האהובים על הסופרת אסטריד לינדגרן כך נראה.
כמו בילבי העושה דברים משונים עד חריגים במובנים המקובלים של החברה כך גם אמיל.
אמיל, ילד שובב המעולל תעלולים שונים ומשונים, אך בשונה מבילבי הגיבור הפעם נענש ע"י הוריו ונהיה מודע למעשיו, מה שלא מונע ממנו להמשיך ולעולל תעלולים נוספים.”

“הספר מתאים לגילאים 6-10 והוא ספר מצחיק מאוד!
בספר מסופר על אמיל ילד קטן שעושה תעלולים רבים.
הסופרת הנפלאה אסטריד לינדגרן כתבה את הספר.
נהנתי ממנו מאוד כשהיית קטנה.
כדי לכם לקרוא את ספר חביב זה.”

“התעתיקים לעברית אינם טובים. ניתן להבחין במקומות שבהם שם המחברת הוא לִינְדְגְרֶן ואחרים שבהם היא לִינְדְגֶרְן (מובן שהיא לִינְדְגְרֵן).
תעתיקים שגויים כוללים גם את הדפוס הקבוע לאורכו של הספר לתרגם את הצליל Ö כ-"אוֹ". וזו הלא תנועה שמבוטת באופן שיותר קרוב ל-"אֶ"; שם העיירה הומצא לכל דבר ועניין ע"י המתרגמת, במקור הוא לֶנֶבֶּרְיָה (Lönneberga) ולא כפי שהמקום נקרא בספר. קצת צורם.
לגופו של הספר - אין באמת דרך לתאר לילדים את המראות של שבדיה היפה, הכפרית, העשירה בפשטותה, של סמולנד (שאינו "מחוז" כי אם חבל-ארץ). אולם ניכר שהתרגום עושה כאן עבודה ראויה – באופן שבו הוא משתדל לסנתז טקסט קולח של משפטים ארוכים יחסית, שבצידם התרחשות ערה, עם טעימות קצובות מהסצנריו הפיסי הפיוטי לא-פחות מהגיבור. איור האווירה לוקה בחסר. הילד העברי עובר כאן דרך אנשים, סוסים ושלל פעולות, מבולקא של 'הוראות דרמה'; אולם מצליח לסיים את ארבעת הפרקים כאילו קרא מיומנה של מטפלת, (-והמטפלת בתרגום שלפנינו עושה עבודה נפלאה, פחדתי להעיר את הילד שישן לצדי עם הצחוק שלי) ולא מעלילות תקופתיות שמתרחשות בארץ אמיתית, גשמית, גם אם רחוקה מכאן; אסטריד לינדגרן יותר מראויה להיקרא כנושאת-החוויה השבדית האותנטית בכל פינות-תבל, והנופך הסְלֵפְּסְטִי שמתמצת את ארוע הקריאה ב"ילד ושמו אמיל" בא, במבט אינטגרלי, על-חשבון רחש עלי-הליבנה, קריאת-האייל ואיוושת צמיחתן של הפטריות, שמרכיבים את התפאורה שבלעדיה אין שום אמת בהנפת ילדה על תורן-דגל או בהכנעת שודד אכזרי. ואין זאת אלא כי ספרות-ילדים דורשת את ממד האמיתות המציאותי על-מנת שהפנטזיה תהיה בת-קיימא, ואצל אמיל הפנטזיה היא אוניברסלית בדיוק כמו אצל הורתו. על כן התחושה היא של תמונה יבשה, נקיה מסממנים מעוררי-געגוע או אמוציות, כמעט "סטרילית", בשעה שהילד שבנו ושלצדנו נוהה אחר חוויה סקנדינבית מעט יותר עגולה.
ניתן לסכם את הספר של הוצאת "ידיעות" כספר ילדים מצחיק ביותר, גדוש ועשיר אם כי מעט חסר גיוון, רהוט וענייני גם כשהקורא הבוגר מבחין בניסיונות שנעשים לעתים לשעשע.

6.5 מתוך 10”