“בעיני הסיפור מאוד מאוד מוצלח, עם המון רבדים רגשיים והתנהגותיים, שפה מאוד עשירה, קצב סיפור נהדר - וכמובן הפואנטה.
הסיפור מספר על צב שהלך ובטעות מישהו גדול בעט בו והוא התהפך. הוא מרגיש מאוד חסר אונים ומבקש עזרה מהעוברים ושבים. וכאן מתחילה ההתפלספות של האנשים עם כל הטבע המלוכלך שלהם.. יש כאלה שבמקום לעזור מבקרים אותו על היותו עצלן ושוכב על הגב באמצע יום עבודה.. יש כאלה שמתלוננים שהוא מפריע להם לישון בלילה עם הבכי והקיטורים שלו.. יש את תעמולת ראש העיר שמבטיח ( לעיני העיתונאים כמובן) שיעזור לו בעזרה ברמות חדשות לגמרי כשיהפוך לראש העיר. אבל כמעט אף אחד לא באמת עושה משהו.. יש את הייתוש המקסים שמנסה לעזור לו יום שלם - אבל איכשהו ייתוש לא יכול להפוך צב כמה שלא יתאמץ.
בסוף הוא מתעורר בבוקר (הצב) - ופתאום מגלה את השמיים - מראה שאף צב לא נחשף אליו. ובעצם הוא הצב הכי מאושר מכל הצבים ולא הכי אומלל. הוא כל כך מאושר שמרוב אושר צחוק ושמחה הגוף שלו מתתלתל ומהתפך לבד חזרה.

בתור אדם מבוגר קראתי אותו בשביל לקריא לבת שלי ( כשהייתה עוד ממש קטנה בת שנתיים). הוקסמתי מהרעיון, מכמות הביקורת החברתית שמועברת בטקסט, מעומקו. בעצם מכל כולו. בעיני היה הספר המושלם להקראה.. ( אולי לא באותו שלב - אבל זה פחות רלוונטי).

עברו שנים - ואני מנסה עם הבת הגדולה שלי ( עכשיו בת שש וחצי, וכבר קוראת לבד, ומאוד אוהבת ספרים) - והיא פשוט "לא סובלת" אותו. תופעה חריגה למדי. כנראה שלא הייתי מוסיפה פרט זה לו לא הייתי רואה אתמול תופעה קיצונית מאין כמוהה - הבאתי הביתה ספר אחר עם איורים של מיכל גליק ( יונת הדואר) , ורציתי שתזהה איפה עוד ראתה כאלה ציורים ( זה סגנון ציורים מאוד מאוד מסויים שקשה לפספס, ורציתי לאתגר אותה). היא לא נזכרה - אבל כשאמרתי לה שזה ב"צב על הגב" זה כאילו הפיל עליה צל - וכל המוטיבציה שלה לשמוע את הסיפור החדש גם היא הלכה.

כעת לא ברור לי באיזה גיל הם אמורים להיחשף אליו בשביל לא להתייאש ממנו.. ( כמובן שהם חלילה לא אמורים לאהוב כל ספר) לי מרגיש כאילו אולי "קילקלתי" לה אותו בניסיונות בגיל מוקדם מדי.”